דקה לפני חגיגות יום הולדתי ה-24, אני עוברת "מסע בזמן" וחוזרת לחטיבת הביניים.
יום שישי, נוסעת לרעננה, לארוחה קדושה כבכל שישי. בשישי הזה זה רק אמא, אבא ואני. היה בזה משהו מחבק, אמיתי ולא מתיימר, נהנתי מכל דקה. נשארתי לישון ב"בית האמיתי" שלי, בעיר בה גדלתי. היה לי כיף.
בשבת בצהריים זה בדיוק הזמן שאמא לוקחת אותי חזרה אל החיים החדשים, העצמאיים שלי. לא רציתי ללכת, היה לי כל כך "בית", כמה שקשה לעזוב. אבל חייבים, אז עלינו לרכב, אמי ואני, ואנחנו נוסעות ברחבי רעננה לכיוון תל-אביב. ביציאה מרעננה שאלתי את אמא פעם ראשונה איך הם החליטו לעבור לרעננה ולגדל אותנו פה? ונחשפתי לתשובות שבכלל לא ידעתי שקיימות, לסיבות שבכלל לא ידעתי שהיוו שיקול, והרגשתי פתאום גדולה כל כך, כבר בשלב שאני יכולה להבין למה ואיך בלי גחמות מפגרות או שאלות ללא תכלית.
מסע אל העבר (מתוך: visualphotos.com)
במהלך השיחה עם אמא ולאורך פיאור העיר רעננה, היא לי ש"רעננה לא תמיד הייתה כל כך טובה אלייך". ברגע הראשון לא הבנתי למה היא התכוונה, שני רגעים אחרי זה כבר הכל התבהר – המסע בזמן הוא אמיתי, חי ובועט וזה הזמן לדבר עליו. נזכרנו בתחילת דרכי בחטיבת הביניים "השרון", אני אמרתי לאמא שאני לא זוכרת כלום ושאני הדחקתי את השנים האלה, מחוק. ואמא התחילה להעלות זכרונות.
אמא: "את זוכרת את המנהלת המכשפה שלך שעשתה לך את המוות?"
אני: "איך אני יכולה לשכוח?"
אמא: "מכשפה. ואת החברה המגעילה הזאת שהייתה לך, נו איך קוראים לה?"
אני: "עינת?"
אמא: "כן זאת, דוחה, שעשתה עלייך חרם"
אני: "כן"
אני: "אבל זה לא היה ממש חרם כי אז נהייתי חברה של חברות אחרות והם הרביצו לה"
אמא: "טוב מאוד"
אני: "כן"
אמא: "אני זוכרת שזאת התקופה שהתחילו כל השגעונות שלך, אני זוכרת שבאתי לאסוף אותך מהחטיבה וראיתי אותך אוכלת פיתה עם צ'יפס ושניצל, וכל כך כעסתי עלייך ואת ראית את זה ומהר החבאת את הפיתה… שבועות שלמים לפני זה לא הבנתי למה את לא מפסיקה להשמין, בבית לא אכלת כלום, והשמנת והשמנת. אמרתי לאבא, משהו לא בסדר עם הילדה, צריך לעשות לה בדיקות דם, היא לא בריאה. והרגשתי כל כך מטומטמת כשראיתי אותך אוכלת את הפיתה, ואז באוטו כשאמרתי לך: ״מאיה, למה את אוכלת את הפיתה?״, את אמרת לי "אמא די, אני לא רוצה לעשות דיאטה, אני רוצה לאכול מה שבא לי, תעזבי אותי". נכנסת בי ממש, שם הפסקתי לעשות לך דיאטה".
(מתוך visualphotos.com)
אני: שותקת. בוכה מבפנים. מתביישת.
אמא: "ואז גם כל השטויות של לגלח את השיער, ואז העגילים והקעקועים"
אני: "זה מזעזע"
אמא: "אבל תראי איזה יופי עכשיו"
אני: ממשיכה לבכות.
פתאום הכל צף לי, דברים שהדחקתי, שלא רציתי לזכור או להיזכר בהם פשוט עלו להם מהאפלה ועמדו לי מול הפנים – בבקשה חמודה, תתמודדי. ואני, במלחמה מולם, לא רוצה להתמודד, רוצה להשאיר את הזכרונות במקום שאליו לעולם לא אצליח להגיע.
וכשכעסתי וצעקתי ובכיתי באוטו של אמא, "איך את מעזה להגיד את זה בכזאת קלות? זה טראומה בשבילי". אמא הסבירה לי "זאת הייתה גם טראומה בשבילי, לחשוב שאני האשמה בכל הרע שעובר עלייך. אבל היום אנחנו צריכות להיות אחרי".
הכל נהייה לי פתאום כל כך מובן, מעבר לכך שידעתי שאני משוש חייה של אמי, הבנתי שאני בחיים לא רוצה שיאהבו אותי יותר ממה שהיא אוהבת, אני גם לא מאמינה שזה אפשרי. וממש עכשיו, כשירדתי מהאוטו בחצי כעס וחצי התפכחות, אחרי שכל זה קרה, בעודי כותבת, אני משחררת את ההדחקות, ההכחשות, מעלה את הזכרונות ומגלה, שזאת הדרך הכי טובה להתגבר.
ועכשיו באמת אפשר לראות "איזה יופי".
// מאיה גסמן
