בפעם הקודמת שאני וברק נפרדנו, עוד כשהייתי במקסיקו, המילים נשפכו ממני כל הזמן. הרשימות שלי באייפון התמלאו בהודעות סמס ארוכות שרק מחכות להישלח, בפיוטים לעצמי, ב"יומני היקר שלום".
כשהכאב דעך ונשארה רק המועקה, המילים נעלמו והתחלפו בתמונות מחופים, מסיבות, אירועים שונים. הרבה בלונד, הרבה שיזוף, הרבה אלכוהול. שילוב משולש שגורם לכולם פתאום להתעניין "מה קרה שם?", "היא חזרה לחיי הרווקות?". כשהרגשתי שאני מסוגלת לכתוב שוב, המילים נשפכו מחדש וכתבתי את "גם בלעדייך" והאמנתי, ואני עדיין מאמינה, שכל מילה שם נכונה, שכל דבר שם עזר לי לקום ולהתקדם. כמוני, גם אחרות האמינו. וגם אחרים. אנשים שלחו לי מיליון הודעות על איך פתחתי להם את המחשבה או איך עזרתי להם להתמודד. הרגשתי שלפעמים זה טוב וכדאי לשתף, אתה מקבל פידבקים בחזרה, ויותר מזה- הזדהות שגורמת לך להבין שאתה לא לבד בסיפור. אנשים שלא דיברתי איתם שנים חידשו קשרים. הצלחתי עם החופש שלי והלבד שלי והצלחתי גם להקים את עצמי ולבנות את עצמי בחדש, בגירסא טובה יותר, רגועה יותר.
כשברק חזר לתמונה, רציתי את השקט שלנו. לא רציתי התעניינות, לא רציתי שאלות ובעיקר לא רציתי לחלק תשובות שאני בעצמי לא ידעתי מהן. לא ידעתי לאן זה ילך ולאן יוביל ומה יהיה בסופו של דבר ואם באמת נחזור או שאולי זה יפול בדרך. מה שכן ידעתי, זה שבסופו של דבר הוא אמור לנסוע, וכלום לא ישנה את זה, גם לא אני, מבחירה. כעסתי כשפתאום אנשים שאלו אם חזרנו, גם אנשים שלא התעניינו בי בפרידה. חברים מהצבא שלא דיברו איתי שנתיים, העיקר לדעת את הג'וסי, את הרכילות, להתנחם בשברון לב של אחרים.
בסופו של דבר, אחרי שבאתי לכתוב סטטוס עצבני וכועס על כל אלה שמעזים להתערב לי בחיים, העירה אותי לירון בסטירה מצלצלת. אני לא יכולה לצפות מאנשים לקרוא רק מה שבא לי לתת להם לקרוא, אני לא יכולה לספר על השברונות שלי ולא לספר על ההתאהבויות. אני כן יכולה, אבל אני לא יכולה לצפות מהם לא להיות סקרנים, אם הם היו איתך ברע הם רוצים לחלוק גם מהטוב.
היו אלה שהרשו לעצמם לתת ביקורת על צורת ההתנהלות שלי, איך יכול להיות שחזרנו ואיך יכול להיות שאחרי שאת כותבת פוסט כל כך מרגש על לקום מפרידה, את מעזה עוד לחזור לאקס שלך. וגם על זה, קיבלתי תשובה- אנשים נאחזים בדברים שאחרים כותבים ונוגעים אליהם, הם מרגישים שזה קרה להם עצמם, שהם חלק ממערכת היחסים הזאת. ואם הצלחת להכניס מישהו עד כדי כך לנבכי הקשר שלך, כנראה שהצלחת, גם בלי שניסית, להעביר להם את הרגשות המדוייקים כדי שהם יוכלו לבכות איתך ולשמוח איתך.
כמישהי שרוצה להצליח בזכות הכתיבה שלה, עומדות בפניי שתי אפשרויות, להציג בפני אנשים את החיים האמיתיים שלי, על כל רבדיהם, הטובים והרעים. או להמציא עולם אחר, שונה לחלוטין מהעולם שלי, ולהכניס אנשים לחיים של הדמויות שלי. אני מניחה שמהר מאוד הבנתי שג'יי קיי רולינג אני לא אהיה, אבל קארי בראדשו מ"סקס והעיר הגדולה", אולי כן.
ברק טס, וזה שלנו, רק שלנו. אם נישאר ביחד או לא, אם אבחר לטוס אליו בסוף או שאעדיף להישאר בארץ, אם נצליח לשרוד את הקשר מעבר לים ואם אני עצובה. זה שלי. אבל אני בוחרת לשתף את זה עם האנשים שהם לא בהכרח החברים האמיתיים שלי, אבל ידעו להיות שם בשבילי כשהכי הייתי צריכה, אפילו רק בלייקים או תגובה מחזקת.
יש לי את החברות שלי, עמוד התווך שלי, הכתף והמשענת והיד המחזיקה והכנף שמרימה אותך למעלה בחזרה ומי שיצטרך לסבול אותי בסופו של דבר, זה רק אני את עצמי והכל בחירה שלי- גם אם אבחר שהפעם, לא אשתף יותר.
// רוני שינקמן
