שבוע מרגש נוסף של כדורגל ישראלי עבר עלינו ובמרכזו נפגשו כותביכם הנאמנים בהתמודדות של קבוצותיהם המדשדשות באיצטדיון החלום. מפגש שהסתייים בניצחון החיפאים כך שאני יצאתי מרוצה, מור קצת פחות. כדי לשקם את הכבוד האדום הוא ביקש לפתוח את הבלוג.
מור:
1. נסענו לחיפה – אם לסכם את החוויה: אחרי שנים שלא ביקרתי בעיר מסיבות ספורטיביות אפשר לסכם אותה כחיובית, לא כולל תוצאת המשחק כמובן. אבל המשחק היה שולי, הנסיעה ברכבת, שכללה הנחה של 50% לאוהדים ואווירה אירופאית של קרונות מלאים באוהדים אדומים וירוקים שלא רק שלא רבו אלא אפילו לא התווכחו. אח"כ הדרך הרגלית לאצטדיון בתוך נחיל אנושי ובסוף הפנינה האדריכלית – אצטדיון כדורגל שלא נראה כמו אצטדיון מצעדים ממזרח אירופה של שנות ה-50. בהחלט חוויה.
מתוך עמוד הפייסבוק של ״מועדון כדורגל מכבי חיפה Maccabi Haifa FC״
2. עד המשחק – לא באמת חשבנו שננצח, כמעט השווינו בדקה ה-90 אבל נכנענו לגל הגדול שרצה בניצחונה של מכבי חיפה, כאילו אף אחד בארץ לא רוצה שליענק'לה יימאס, קצת פאתטי בעיני. כמבקר מבחוץ, הם ממש לא הרשימו אותי, בלשון המעטה, גם לא בניון. אבל סיפורי גבורה הרואים צריכים גיבור שיוביל אותם, או ימשוך בחולצות של שחקנים סביבו, כל הזמן, מבלי לקבל צהוב. עזבתי, יש לי את הצרות שלנו על הראש.
3. הצרות שלנו – קבוצת כדורגל זקוקה לשלושה דברים בסיסיים על מנת להתקיים: הראשון, לפחות 11 אנשים שיודעים לשחק כדורגל. השני, מאמן, אחד כזה שיוכל לכוון את אלו שאמורים לשחק. השלישי, רצון לנצח או לפחות חדוות משחק. לצערי, הפועל של השנה לא עומדת באף קריטריון מאלה. לא קבוצת כדורגל.
המציגים הינם אוהדים
4. נקודת חיכוך – אם תהיה אחת כזו בעתיד בהיסטוריה של שני המועדונים, אני מהמר על נקודת הפתיחה שלה: המעבר של סארי פלאח ושלומי אזולאי. זה לא חתולים בשק, זה אוויר בשקל.
5. נקודה טובה – לפחות נפגשתי עם הירוק למרגלות האצטדיון.
מורן:
1. ערן זהבי – אפשר להתווכח או לא להסכים על אופיו של האיש ועל התנהלותו במגרש, אבל בכל שבוע הוא מוכיח שהוא שחקן הכדורגל הישראלי הכי טוב שמשחק כרגע, שני כנראה רק לביברס נאתכו. שתים עשרה שערים וארבעה בישולים יש כבר באמתחתו של השולף המהיר בלבנט ולא נראה שהוא שבע. התהיה היחידה שעולה בהקשרו היא איך מכבי ת"א תסתדר בלעדיו? אם יהיה פצוע או מורחק או סתם יזדקק למנוחה. חומר למחשבה עבור פאקו, שלטון יחיד לא טוב לאורך זמן גם עבור אלו שקרובים לצלחת.
מתוך עמוד הפייסבוק ״דוריטוס״
2. מכבי חיפה – למרות שני נצחונות רצופים, נקודות ראשונות בחוץ ואופטימיות זהירה שאופפת את המועדון, אני עדיין לא מתלהב מהקבוצה שלי. המשחק שלה נראה לרוב מקרי, בעיקר בכל הנוגע להתקפה. דוחפים את הכדור למעלה במהירות ומקווים שיהיה טוב. אולי זה עבד במספר משחקים אך לאורך זמן, נגד קבוצות מסודרות הגנתית וטובות אני לא צופה הצלחה. קריית שמונה תוריד אותנו חזרה לקרקע (הלוואי ואני טועה).
3. קריקט – אתנחתא קלה מכדורגל. מי שלא מכיר, מדובר במשחק כדור בריטי שנפוץ בעיקר ברחבי האימפריה לשעבר. כרגיל אצלנו רק כשמישהו מת אז פתאום מגלים דברים וכך התוודעתי לכך שיש ליגת קריקט בארץ. כשהייתי בהודו דווקא שיחקתי קריקט ואפילו הצלחתי לחבוט בכדור, מרוב התלהבות שכחתי לרוץ להשיג נקודה וכך פסלו אותי והסתיימה עבורי חווית הקריקט. נדמה לי שכדאי שאשאר בכדורגל.
קריקט על הים – הכה ושכח לרוץ
4. משחקי רדיוס עם קהל – אני לא מצליח להבין את העונש הזה (לא רק אותו, אבל נתמקד רגע בו), לא תצליחו לשכנע אותי שאיצטדיון החלום בחיפה, שיהיה מלא באוהדי מכבי ת"א מהווה עונש עבור הקבוצה, הן מבחינת אווירה ביתית והן מבחינה כספית.
5. הכרס של הליגה – חמש נקודות בלבד. זה מה שמפריד בין המקום הרביעי למקום האחרון. אני יכול לעוף על הטבלה ולומר שהיא שיוויונית, מעניינת, התוצאות לא צפויות, הכל יכול להתרחש וכיף לראות את המשחקים. ובכן הכל נכון חוץ מזה שהרמה היא מאוד מאוד נמוכה. כולן גרועות באותה מידה. רגע של כנות.
ביום זה בדיוק לפני שני עשורים "The Stone Roses" הוציאו את אלבומם השני והאחרון. ההרכב אמנם ממנצ'סטר אך הסולן איאן בראון תמיד היה ידוע באהדתו לקבוצת ליגת העל הוולשית "לאנלי". שמועות עקשניות טוענות כי השיר "Begging You" נכתב על הקבוצה ומביע את תחנוניו של איאן לזכייה בתואר האליפות. זה אכן קרה ב – 2008.
// מורן כהן ומור שפיגל