נהייתי אם חד הורית באופן לא מתוכנן לילד חולה שהולך על ארבע.
כבר חודשים שאני חיה בחרדה, בפחד, בלחץ יומיומי. רינגו לא בריא, ולא יודעים מה יש לו.
כבר חודשים שאני לא אוספת קקי כי אין דרך לאסוף שלשול, כבר חודשים שאני רואה את הכלב שלי אוכל עשב במקום אוכל כי יש לו בחילה והוא רוצה להקיא. ** עשב גורם לכלבים להקיא.
בדיקות, תרופות, השערות, ניסיונות, עוד בדיקות…
300 ש"ח, 400 ש"ח, 600 ש"ח, 800 ש"ח אלה סכומים שברגיל כבר אני מגהצת שם. מגהצת, ורינגו מקיא. מגהצת ורינגו משלשל. מגהצת ורינגו חסר תיאבון, אנרגיה ועצוב… וגם אני. כמה אפשר? הוא גור. בן שנה וחודשיים. כלב מעורב, הם אמורים להיות חזקים יותר! אמורים עלאק.
והקטע בכל הוא שאני נשברת נפשית יותר ממנו.
הוא, מה הוא מבין. כואב לו, לא נעים לו, אבל הוא תמיד שמח. גם בימים הכי קשים, אחרי 48 שעות שהוא לא אכל, רק הקיא ושלשל, כשהוא הולך איתי ברחוב עם מחט של עירוי של נוזלים שהוא קיבל מוקדם יותר, הוא עדיין ירדוף אחרי חתולה, ינסה לשחק עם איזה כלב או לרדוף אחרי עורבים. ואני מצד אחד מעריצה את זה, מצד שני מקנאה בזה!
אמן שהיה לי את היכולת הזאת שלו. היכולת לשים בצד את הכאב כמו שהוא עושה ולעשות את מה שהאינסטינקט הטבעי שלו אומר לו לעשות. האינסטינקט שאומר לו לשחק, לצוד, לרוץ לקפוץ… ואני? אינסטיקנקטים ממני והלאה. אני ממני והלאה. אומנם חזקה ועושה הכל כדי לעזור לו, נשארת איתו, מקדישה את עצמי אליו ומשבחת את עצמי על חוש האחריות שפתאום גיליתי שקיים בי, על הדבקות במטרה, על כמות ההשקעה. כל הפאקינג כבוד לי!!! כי זה באמת לא פשוט. אבל אני מרגישה שאני חזקה מצד אחד וכל כך חלשה בצד השני. שהכל זה סוג של הצגה של חוזק. שאני חזקה בשבילו אבל חלשה בשבילי.
ואני "אם חד הורית". אני והאקס (ההוא מהפוסט הראשון פה) הבאנו אותו יחד וגידלנו אותו יחד עד שאנחנו גדלנו בנפרד (באנגלית זה נשמע יותר טוב: We grew apart) ורינגו נשאר איתי.
אין לי חרטות לרגע על שהוא נשאר איתי, אבל יש לי רגע אחד של חרטה. הרגע הזה שבא לי להיות חופשיה מכל האחריות הזאת שוב.
להיות רווקה פרופר!! No strings attached לכלום. לאף אחד. אפילו לא לעצמי. לטייל, לצאת, להתפרע, לא לחזור הביתה יומיים, שלושה, ארבעה… חודש. בניו יורק. בלי חשבון. בא לי להיעלם, בא לי חוסר אחריות, קלילות, ספונטניות, בא לי להיות ילדה שוב.
בא לי לשים אותו איפושהוא עד שהוא יבריא, ולאסוף אותו כשהוא שוב כלב רגיל, שאני מוציאה לטייל, הוא עושה קקי, אני אוספת, הוא משחק, נהנה חוזר הביתה – אוכל וישן. בא ובא ובא לי ורינגו בדיוק שם את עצמו על הברכיים שלי, ככה עם חצי גוף עליון כמו שתמיד הוא עושה כשאני עובדת בבית קפה והוא רוצה קצת תשומת לב… ודפק לי מבט כזה עם עיני הדבש הממיסות שלו, דפק לי לק, ואני יודעת שאת כל ה"בא לי" הזה אני יכולה לזרוק לפח.
כבר כמה חודשים שזה רינגו ואני. אם חד הורית לכלב, גור חולה.
גילו לו בסוף מחלה אוטו-אימיונית עם שם שנשמע כמו טייטל של טרגדיה יוונית: "אאוזינופיליק אנטריטיס". פומפוזי משהו!
מחלה בה הגוף התבלבל קצת, השתבש לו שם משהו, והוא חושב שהאוכל שרינגו אוכל הוא בעצם פרזיט! אז הוא תוקף אותו. מחלה שאין להבריא ממנה, יש רק לחיות איתה. לחיות, אבל לא בלי תנאים, מה נראה לכם היא פראיירית המחלה? אז מעתה והלאה אסור לרינגו להכניס לפה פירור שאינו האוכל ההיפואלרגני, רפואי, סופר יקר ומיוחד שלו. אין יותר להגניב לו קבבים בעל האשים, לפנק אותו בעוגיה כשהוא עושה משהו טוב, לתת לו לרוץ חופשי משוחרר ומאושר כי הוא בטוח ירים משהו ואללה איסטור מה זה יעשה לו… ואולי זה לא יספיק ונצטרך להתחיל סטרואידים, שזה סיפור בפני עצמו.
אבל אפשר לחיות איתה, עם תנאים. ואנחנו נחיה ונחיה טוב, ונהיה מאושרים וטובי לבב… כי חייבים סוף אופטימי לסיפור. ולפוסט. חייבים.
// טל שומרון