זה מאבק שלא נגמר, הוא קצת מר, קצת מנוכר. המאבק באלימות במשפחה, אל תלכו למשטרה, שלוש מילים יגידו לכם שם – חה חה חה.
השכנים שלי הם זוג אמריקאים עם ילדים. הוא אומר לנו שלום האבא, הוא מחייך, הוא סוגר את הדלת בלי טריקה, אבל לקראת הערב הוא קורא לה "זונה" והיא עונה לו "LOSER" ומשם הטונים העולים, הילדים בוכים, הקירות זזים, ואני בחדר משתדלת שלא לשמוע, משתדלת לא להכיל, מפחדת לצאת מהדירה.
השכנים שלנו, בבית הקודם, בשכונה הכי מפחידה בעיר, בתוך בניין שיש בו שמונה קומות, גרו משפחה אחת נורמלית ומופרעת בו זמנית. כשראינו טלויזיה, כשהכנו אוכל, כשעשינו קקי – את הכל שמעו שאר דיירי הבניין, אבל במיוחד הם היו שומעים איך אנחנו צועקים אחד על השניה, איך אנחנו מתוסכלים, ולא רק הם שמעו, לא רק שאר דיירי שבעת הדירות, אלא כל העוברים ושבים ליד הבניין שלנו שמעו אותי, אותם, אותנו, את הפחדים שלנו, את הכאבים שלנו, את הבושות שלנו.
אלימות בתוך המשפחה בד"כ נשארת בתוך המשפחה, כי זה כל כך מביש לספר למישהו, לשתף מישהו בחולשות האמתיות. כי מה יקרה שברגע שבו תחשוף את הפצע למישהו, ואז הוא יצטרך ממך משהו והוא יידע בדיוק איפה ללחוץ, אז כולנו משאירים את הפצעים, את הפנסים הכחולים, את השריטות, את המשברים, אנחנו משאירים בתוך קורות ביתנו, ולאט לאט הם מתגברים, זה כמו סרטן, זה לא נגמר, זה רק משאיר עוד גרורות בכל מיני מקומות.
(מתוך visualphotos.com)
גבר שמכה הוא גבר קטן, ממש קטן, גם אישה, גם ילד, גם מישהו שהוא נכה, גם מישהו שהוא חולה, גם מישהו שרע לו, אין לזה תירוץ, אין לזה סיבה, מי שמתעלל- דחוף למאסר עולם.
אני מגיעה לבית הספר עם שריטות בצוואר ודמעות בעיניים, אחרי שכל הלילה לא ישנתי, אני מגיעה למורה שלי, והיא לא צריכה לשמוע מילים כדי להבין את המעשים, היא לא צריכה לוודא את מה שברור מאליו, היא התקשרה למשטרה, הם לא אמרו ״חה חה חה״, הם קראו לי לחקירה. הגעתי.
קצת נבהלתי, קצת פחדתי, עשיתי משהו שלא ייעשה, איך הוצאתי את זה מחוץ לקורות הבית, איך ביישתי ככה, איך התקרבנתי ככה, ממתי אני קורבן?
(מתוך visualphotos.com)
אבל אם היא לא הייתה מרימה את הצלצול הזה, אם אני לא הייתי מגיעה, הסיוט היה ממשיך, השריטות היו חוזרות, הדמעות, כי מה שמותר פעם אחת כנראה שמותר כל הזמן, אז – לא.
לא, אל תסכימו, אל תסכימי, תראי להם, תראי לו, שזה לא מתאים, שזה לא עובר את סדר היום, שיש לך כוח בידיים, כוח שיכול לכלוא, תשתמשו בו, אולי גם רק להרתעה.
מה ייקרה אם ירביצו לבן שלכם, לסבתא שלכם, לאישה שלכם, ואתם לא תדעו, והם לא יספרו. ומה יקרה אם תגלו אחרי תקופה ארוכה שהם חוו התעללות שקטה ורעילה, כי זו אולי התעללות פיזית, אבל הנזק הוא נפשי, עוד חורים, עוד חומות, עוד התגוננות, אין לנו אף אחד, רק את עצמנו, אנחנו אינדיבידואל, עולם ומלואו, אל תתנו למישהו לחרוט חריטות בתוך הלב שלהם. שתפו אותנו, אל תתביישו, אין בזה בושה, תוציאו את זה מחוץ לבית, כי רק כך זה ייגמר והלוואי שזה ייגמר.
// אילנה מאטטוב