אתה ככל הנראה לא זוכר אותי, היית ילד בן 14, ואני ילדה בת 12. רק שנה אחרי בר מצוה שלך, אני זוכרת אותך מסתובב בשכונה עם המגבעת והחליפה, הרגשת גדול וכל כך חשוב.
הייתה לך כריזמה מטורפת, ואני הייתי מסתכלת עליך מבעד לתריסים ולא יודעת להסביר לעצמי את הפרפרים שהיו לי בבטן רק מלראות אותך.
גרת בבניין ממול, אחותך למדה איתי בכיתה, וכשהייתי מגיעה אליכם ופתחת לי את הדלת היית נותן לי את המבט הזה שלך, ואני היית מצטמררת. דיברנו רק פעם אחת, ביום אחד כשנתקענו יחד במעלית. אני פחדתי ואתה הרגעת אותי ואמרת שעוד מעט יחלצו אותנו ויהיה בסדר. עמדנו כל כך קרוב אחד לשנייה, שתקת קצת ואז אמרת שאתה חושב שאני ממש חמודה, ורפרפת עם האצבעות שלך על כף היד שלי.
כמה ייסורי מצפון אכלתי אחר כך על הנגיעונת הזו. זה היה הרבה יותר מידי בשביל מה שידעתי שמותר לנו לעשות.
מגיל שלוש למדתי במסגרות נפרדות, ותקשורת עם בני המין השני לא הייתה מותרת אצלנו. אולי דווקא בגלל זה כל מבט שלך כשעברנו זה מול זו ברחוב היה כל כך משמעותי בשבילי. אבל שנינו ידענו שלא יצא מזה כלום. לא יצא כי אני אשכנזייה ואתה מזרחי, כי אתה בן למשפחה של חוזרים בתשובה ואני נצר לשושלת מפוארת של חצר חסידית כלשהי. וכך, הלבבות שציירתי לי במחברת היו העדות היחידה למתחולל בתוכי.
שלוש שנים תמימות שכנת אצלי שם בפנים, גם אחרי שעברתם דירה ולא ידעתי כבר מה איתך. גם כשכבר הייתי ילדה ממש גדולה, עדיין היה לי זיכרון מתוק ממך, מן פינה חמימה כזו בלב שאף פעם לא נמוגה.
ועברו ימים, הייתי כבר בת 16 כששמעתי עליך שחצית את הקווים והפכת לחילוני. יום אחד, ראיתי אותך בקניון מחבק בלונדינית יפהפייה. עד היום אני זוכרת את הכאב שפילח אותי, ממש פיזית. ידעתי שלעולם לא אוכל להיות היא, שלעולם לא אוכל לתפוס את המקום שלה. ובכל זאת, כשפגשו עיניך את עיני, גם אז, כשהיא חבוקה בזרועותיך, נעצת בי את המבט הזה שזכרתי משלוש שנים לפני, כשהיינו עוברים זה מול זו במדרכה.
ומרוץ החיים המשיך לו, הספקתי מאז להתאהב ולהתאכזב ושוב להתאהב, הספקתי לחוות ולהרגיש ואפילו הספקתי לשכוח אותך.
אבל אז בערב אחד כשנכנסתי לבר ראיתי אותך, אמרו לי שאתה הבעלים של המקום. ראיתי אותך עם קוקו ועגיל וקעקוע, כל כך שונה מהילד שזכרתי. נראה שעברת הרבה, בדיוק כמוני. רציתי ללכת ולהציג את עצמי, אבל לא היה לי אומץ. וכשהופעת מולי שם, כשאתה מחלק הוראות לעובדים שלך, ידעתי שוב שאין סיכוי, כי הילד שאהבתי היה מישהו שונה לחלוטין ממה שנהיית, ממי שהפכת להיות.
מתוך עמוד הפחיסבוק ״חדשות בני ברק״
באותו ערב, כשחזרתי הביתה, הקפדתי ללבוש את פיג'מת פו הדוב הוורודה שלי ששמורה אצלי במיוחד למקרי חירום כמו ערבים כאלה, ועם לנה דל ריי ברקע הרצתי לי בראש את התובנות מהערב הזה.
החיים הם לא אגדה, ולא כל הסופים נגמרים כמו שהיינו רוצים. אולי זו אני שהשתניתי, אולי אלו החוויות שעברנו כל אחד בנפרד, אבל גם סיפור ללא סוף כמו הסיפור הזה, יש בו יופי וקסם משלו. ואם אני מתחרטת שלא הצגתי את עצמי מולך, זה רק בגלל שהייתי רוצה לומר לך תודה על חלומות שמילאת לי אז – כשחשבתי שהחוויה הכי גדולה בחיי תהיה רפרוף של יד של ילד בן 14 על כף ידי. זה היה הרבה יותר ממה שיכולתי לבקש.
// חני פריד