המולת הריב פסקה. שקט משתרר ומזדחל בין קירות המסדרון ומתפשט לחדרים. עצבנות נותרת בגופם, מתהלכת הלוך ושוב. הדממה נקטעת, הוא מדבר אליה ברוגע, כמעט לוחש לה, כאילו שלפני רגע לא עמד להתפוצץ עליה לחתיכות קטנות של זעם, והיא משיבה לו ברוך, כאילו שלפני כמה דקות לא דקרה לו בגוף עם המילים הרעילות האלה שלה, מילים שגרמו לו כמעט לאבד שליטה, לאבד את זה לגמרי.
9rooms
לאחר מכן הם שוכבים, ככה, בלי להגיד יותר מידי, פושטים בגדים, מתגלים במערומיהם, היא משעינה אותו על הגב ורוכנת מעליו, מסתכלת לו בעיניים, ולא מזהה אותו, ורוצה לחזור לפעם שלהם, שינחם אותה, רוצה שוב את השקט שלו, אבל רק שומעת את הצעקות שעדיין מהדהדות לה באוזניים. הוא משפיל מבט, חושב לעצמו שזאת הפעם האחרונה שהם שוכבים, שאחרי ריב שכזה מישהו צריך לעזוב, שזה הריב של כל הריבים, שזה לא יכול להימשך ככה, שהוא צריך למצוא לעצמו מקום אחר, שהפער שנוצר ביניהם גדול מידי, זה אפילו לא פער, וגם לא תהום, זה מרחק, יום ועוד יום עובר, וכל יום קילומטר מרחק, הוא כבר מתעקל בירידות של ים המלח ושלטים של ׳זהירות סכנה לפניך׳ עוברים לו מול העיניים, קרוב מאוד למקום הכי נמוך שלו, והיא בכלל בצפון, נושמת אוויר פסגות, מחפשת לעצמה שקט ושלווה,
לא מבין איך זה הסתבך ככה.
הוא אוהב אותה. יותר משתוקק מאשר אוהב, בעצם גם אוהב, ממש אוהב, היא חשובה לו, הוא נותן את כולו, כדי שתזכור את הרגע הזה, מנשק לה במקומות שגורמות לה להבין כמה היא מינית, אולי כשתשכב עם הבחור החדש שלה ותעשה לעצמה בראש השוואות, תיזכר בנשיקות שלו, ותרצה אותו. ואז הוא משתהה, לרגע, משתתק לה בגוף, חושב אולי אפילו לחכות עם הפרידה הזאת, שאולי יש סיכוי לתקן, ההשתהות שלו מטריפה לה את כל החושים עד שיוצאים ממנה הקולות האלה, כמה שיתגעגע לקולות שלה, עדיין לא נפרדו וכבר מרגיש את הגעגוע אליה, איך יסתדר בלעדיה? לא באמת איך? היא מקרבת אליה את פניו ומביטה בו בכאב ובעונג, מעפעפת לאט ומתפרקת ומתרסקת וקורסת על המיטה.
ומרגישה ריקה, כאילו שלקחו ממנה את כל האוויר, ובבת אחת נעמדת ומסתלקת ונבלעת לתוך המקלחת.
9rooms
המים עוטפים בחום את גופה. לא רוצה לצאת משם ולעשות איתו את השיחה. לא רוצה להיפרד ממנו. לא עכשיו. ושוב המילים האלה שהטיח בה בריב שלהם, לא מאמינה שצעק ככה, ממש צרח, לא מאמינה שיצא ממנו צד אפל שכזה, והרגישה אשמה. אשמה שהצליחה להוציא ממנו את הזעם הזה.
הוא השלווה, הקול ההגיוני והשקט שלה, רק אתו היא מתייעצת על כל דבר, רק הוא פותר בשבילה את כל הדילמות ומקשיב לה עם העיניים המבינות האלה שלו, היא מעולם לא ראתה אותו ככה, לא מבינה איך הוציאה ממנו דברים שאפילו הוא לא ידע שקיימים בו, (ואולי ידע אבל הסתיר היטב), איך אפשר לתקן את זה, איך אפשר לקחת בחזרה מילים קשות נורא.
היא מפנה לו את הגב, עוצמת את העיניים ונושמת בכבדות. הוא חושב שהיא נרדמה ואומר לה סליחה, אומר שלפעמים צריך לכעוס כדי להמשיך הלאה, ולוחש לה מילים יפות ומלטף אותה לאט. היא לא באמת נרדמה, והיא מתרגשת מהמילים שלו. פתאום נזכרת בחמוד שהתחיל איתה היום בבוקר, מה היא נזכרת בזה בכלל? מדמיינת שהחמוד שוכב לצידה במיטה, ומדמיינת שיחות עמוקות וגם מצחיקות, ושפשוט לה יותר לחיות עם החמוד הזה, ונזכרת איך אמר לה שמתחשק לו לצאת איתה וחייך אליה חיוך אחר, מאוורר יותר, ומדמיינת אותו מאיר את היום שלה בדברים הפשוטים של החיים.
מדמיינת ונרדמת.
// אירית בן חמו