העצוב הזה שאין מילים להסביר.
שכבר שבועיים את מסתובבת עם חור בלב וחלל בבטן.
עצוב שבא להתחפר במיטה ולא לצאת לעולם ולא להפסיק לבכות.
כי כואב וקשה ואי אפשר לנשום ואין שום דבר שאת יכולה לעשות כדי להרגיש יותר טוב חוץ מבכי, שבטוח לא עוזר אבל לפחות נותן תחושה של עשייה.
העצוב הזה שרגע אחד לבד ברכב בלי הסחות דעת סביבתיות או אפשרות להתעסק בתפל של הפייסבוק מפיל אותך לקרשים.
כזה שאת ממשיכה לנהוג עם עיניים מטושטשות, וכל שיר עם קונוטציית זוגיות מגביר את הבכי ממש עד כדי בכי מגוחך עם תנועות כתפיים ונשימות כבדות שמזכירות את הבכי שבכית על הכתפיים שלו כשהוא נפרד ממך ואמר שזה לא את, זה הוא.
כזה שאת שוקלת את הצער שלך ועד כמה משתלם להכנס עכשיו באיזה עמוד בצד הדרך שאולי יכניס אותך לתרדמת או לפחות יכאיב לך ממש, כי אולי כאב ממשי עדיף על התחושה הנוראית הזו, שהלב עומד לצאת מהמקום.
אנחנו נפשות בעלות כוח הישרדותי חזק ועוצמתי. סיגלנו יכולת למידה מדהימה שכשמשהו כואב לנו, כנראה שזה מהווה סיכון הישרדות עבורנו וצריך ליסוג לאחור.
אבל הכאב הנפשי? אני לא יודעת איך ליסוג ממנו.
העצוב הזה.
העצוב הזה שמפריד בינך לבין מה שמאחד ויוצר את הישות שלך.
העצוב הזה שברגע קצר אחד את לא המוצלחת מלאת הבטחון שנדמה לך שאת.
כזה שגורם להכל מסביב לאבד משמעות.
כזה שגורם להכל לקבל משמעות אחרת.
והוא שואל אותך בדיוק לפני שהוא עוזב אותך לבד "מה, כל זה לא היה שווה את זה?"
ואת חושבת על העיניים שלו שמסתכלות עלייך בלילה כשאתם הולכים לישון, ועל הקול שלו כשהוא אומר שהוא אוהב אותך שוב ושוב, ועל השפתיים שלו שמנשקות את הצוואר שלך בדיוק איפה שאת אוהבת, ועל השיחות, הבדיחות, המגע והסקס, התכנונים לעתיד.
על הפעם הזו ששכבתם במיטה ואמרת לו "אני לא רוצה יותר לעשות סקס עם אף אחד אחר",
לא כדי להצהיר לו אמונים אלא כי ברור לך שזה פאקינג לא יכול להיות יותר טוב מזה, ואז את חושבת על ההתמודדות עם החלל שהוא ישאיר. על העובדה שעצם השינה במיטה הזאת לבד בלי הריח שלו לידך תרסק אותך לחתיכות.
על סוף השבוע הראשון בלי לראות אותו, ואז על השבוע הראשון ואז החודש.
העובדה שלא תזכי לומר לו כל יום שאת אוהבת אותו או לשמוע אותו אומר זאת חזרה.
על הלבד והעצוב והכואב.
והחלל הריק שהוא השאיר ומשאיר וישאיר.
וההבנה, שאהבת חייך עזבה אותך.
כי זה לא את, זה הוא.
// לודה גרקו