שגיא חיון הסתכל על אישתו בגועל. אותה האישה שנתנה לו בומבה והיממה אותו בפעם הראשונה שנפגשו, עכשיו דוחה אותו ברמות שהוא אפילו לא מצליח לתאר. יש להם ילדה בת שלוש ועוד ילד ששוכב בעגלה. אני מניאק, הוא חושב, היא באמת נותנת כל כך הרבה לילדים. אבל כל הקשרים בשיער המוזנח. והחולצה הקרועה מהטיול לרומא לפני חמש שנים. שלא לדבר על השלוש תחת שהיא הוסיפה רק בחצי שנה האחרונה. פתאום העובדה שהוא עובד כמעט ארבע-עשר שעות ביום מסבה לו רוגע.
הוא מחכה ליום ראשון, לחזור לקיוב שלו, לעלובי החיים שהוא צריך להתקשר אליהם כדי להציע איזה אפיק השקעה ששנה שעברה נתן רווח של שלוש נקודה עשרים ושישה אחוזים. הוא לא צריך, לא רוצה, לחזור לבית המשוגעים בבית. חוץ מזה שבמשרד יש את מלי קופות גמל שמחייכת אליו וגורמת לחלק בלב שלו להרגיש חי.
זה בכלל היה רעיון שלה לבוא לבית קפה בחור התחת של העיר ביום שישי ועוד עם הילדים. כולם מסתכלים עליהם בבית הקפה כי הילד לא מפסיק לבכות. כל התל אביביים החארות האלה לוטשים בהם עיניים בדיוק כשהם מכניסים לפה עוד כף עמוסה בסלט בורגול בשבעים שקל. הם יותר טובים ממנו, ככה לפחות הוא חושב. כל מחשבה כזאת גורמת לעוד חלק מהשיער שפעם היה שחור ומלא להאפיר ולסגת. הוא יכול להישבע שכל יום הוא מגלה מרבד חדש של אפור על הראש שמצטרף באופן מושלם לכל שאר הדברים המחורבנים שיש לו על הראש באופן קבע. השבוע מלי קופות גמל אמרה לו ששיער אפור זה דווקא נורא סקסי וזה גרם לו להרגיש טיפה יותר טוב.
הוא לא יכול לשאת את הבכי יותר. הוא מודיע לרות שהוא קם לשירותים, נעמד, מנער ממכנסי הג'ינס הישנים שלו על הרצפה, ושיזדיין המלצר, את הפירורים של קרואסון החמאה שטחן ומתחיל ללכת. נועל את הדלת מאחוריו נשען עליה ונושם. ניחוח מתקתק של רקטום של הומו עולה מנר הווניל החצי גמור. תוך כדי שהוא משתין בטכניקה מיוחדת שפיתח כדי שנתזי השתן יתפזרו באופן אחיד על כל הרצפה, הוא שם לב לשלט שמבקש מלקוחות בית הקפה לשמור על הניקיון וגם לא לזרוק מגבונים ותחבושות לאסלה. עולה לו קרואסון החמאה. הוא נוחר בבוז, מגלגל כדור של נייר טואלט בקוטר של עשרה סנטימטרים, זורק לאסלה, לוחץ על הכפתור ומחייך בעוד המים ממלאים את חלל האסלה. מלי קופות גמל אומרת ששתייה של מים עושה פלאים לעור הפנים. הוא היה רוצה לגמור לה על עור הפנים.
הוא יוצא מהשירותים, מסתכל במראה ורואה חצי מבן האדם שפעם ניבט אליו ממראה אחרת. הוא שומע שהילד עדיין בוכה, יודע שהאישה עדיין זוועה ולא מצליח להבין מה לעזאזל הוא עושה שם.
// ניר פלקס