לכבוד יום המשפחה אני רוצה לשתף בסיפור משפחתי קטן משלי, החלטה אחת של ההורים שלי שהשאירה חותם עצום על חיי החברה שלי.
הזמן: תחילת שנותה-90.
המיקום: בניין דירות צנוע בבאר שבע, קומה שלישית (בלי מעלית).
האווירה: באר שבע טרום תקופת ההתפתחות ומינוס ארבעה קניונים.
ההזדמנות: השכנים בדירה מעלינו מציעים את הדירה שלהם למכירה.
ההורים שלי קפצו על המציאה והחליטו לרכוש את הדירה שנמצאת בדיוק מעלינו, בקומה רביעית (בלי מעלית כבר אמרנו?) ההורים שלי אמנם לא עשירים אבל התנאים של אז בהם לא צריך למכור כליה כדי לממן דירה ושני הורים שעבדו מסביב לשעון, הביאו לרכישה הידועה בשמה " הדירה למעלה".
המטרה, מעבר לרכישת נכס, הייתה לתת עצמאות לי ולאחים שלי, לעזור לגוזלים לפרוש כנפיים אבל להשאיר אותם במרחק נגיעה- כאלה הם, אוהבים אותנו קרוב.
אחותי החיילת שהיתה תקועה עם אחותה הקטנה והמעצבנת (אני) באותו החדר קיבלה מתנה,
הזדמנות להפוך את דירת הזקנים המכוסה טפטים משנות השישים (ולא הרטרו המגניבים של היום)
שמכסים כל קיר בבית והפכה אותה אט אט לפנינה, הטפטים ירדו, הקירות נצבעו בלבן ולסלון התווספה יצירת אמנות שנויה במחלוקת. אחרי שאחותי צברה ניסיון של כמה שנים בדירה, פלוס כמה שותפות הזויות יותר או פחות ועברה לגור עם בעלה לעתיד, הגיע תורו של אחי.
רק בן 22, גבר צעיר, אני מעדיפה שלא לחשוב מה זה עשה לחיי החברה שלו,
אבל אין ספק שהיו שם רק יתרונות. היתה לו דירה משלו בלי החלק המעיק של שכר דירה.
רק 16 מדרגות לכביסה, למקרר ולבישולים של אבא.
הדירה איכלסה אותו ואת אישתו לעתיד מספר שנים והיא קסמה לי מאי פעם.
הפורמייקה הכתומה במטבח משנות ה 70 עברה הסוואה ולסלון התווספה כורסא מפנקת מקש.
אחרי הצבא הגיע תורי, אחי פינה את מקומו ואמא שלי הודיעה לי ספק בשמחה ספק בעצב:
"מאיה, עכשיו תורך לעבור".
למחרת כבר התייצבתי בדירה עם דלי ומגב, מנקה, מקרצפת והופכת את "הדירה למעלה" לבית שלי.
את יצירת האמנות שקיבלתי בירושה מאחותי שידרגתי עם נגיעות זהב, את כורסאת הקש צבעתי כדי לתת לה מראה עדכני, קיר אחד גם נצבע באדום, עכשיו היא שלי.
הזמנתי את החברים וכך התחילה לה תקופה חדשה הידועה כ"תקופת הבית של מאיה".
ה"דירה למעלה", הדירה שלי, הממלכה שלי, הפכה בין לילה למקום המפגש החדש של החבר'ה,
לפני הבילוי ואחריו, הרמת כוסית, מסיבות יום הולדת, חגים ועוד אירועים שהשתיקה יפה להן.
הדירה ראתה והכילה הכל, חבורת צעירים, יפים ושלוחי רסן שקיבלו ארבעה קירות להתפרע בהם,
משחקים אותה מבוגרים.
"הדירה למעלה" הפכה למקום מפגש ומפלט לכולנו, גם לאמא שלי שהייתה עולה לביקורים תכופים
בנוהל, דופקת בשקט על הדלת, נכנסת לשאול מה קורה ומה אני צריכה, מקשקשת איתי ועם החברות על הא ודה ומגניבה עוד סיגריה.
אחד הזכרונות היפים והמעורפלים שלי מהדירה הינו יום הולדת 24, שלנצח ייזכר כיום בו
הדירה איכלסה את כמות האנשים הגדולה ביותר.
אחד אחד התיישבו כולם על השטיחים הפרוסים, הריהוט אוחסן בחדרים, ישיבה המונית.
זה בערך הדבר היחיד שזכור לי מאותו הערב.
היום בדירה כבר גרים אנשים אחרים, סטודנטים וגם כורסא מקש, יצירת אמנות עם נגיעות זהב
וקיר אחד שעדיין צבוע באדום.
אז תודה אמא ואבא.
תודה על היצירתיות, תודה על החוויה, תודה שאתם. זכיתי.
//מאיה חיימוביץ'