רוחות ירושלמיות

אני מפחדת. אני גרה בירושלים ואני מסתובבת פה בפחד אמיתי.

נדיר לשמוע על צעירים שעולים לרגל לירושלים שלא מטעמי דת ורוח, אני עליתי לירושלים בשביל ליצור כאן. אמרתי לעצמי "אם אני חיה ויוצרת בארץ – אז בירושלים". יש פה שפע בלתי רגיל של תרבות, אומנות, תאטרון, קולנוע ומה לא. יש פה אווירה חזקה שאני אפילו לא יכולה לתאר במילים. מי שאוהב את העיר הזאת אהבת נפש, חי כאן היום או בעברו, יכול להבין על מה אני מדברת, כוח אותו לא הרגשתי בשום מקום אחר בעולם. אני מכירה גם אנשים שלא יכולים לשמוע את המילה "ירושלים", שהיא עושה להם צמרמורת, יש גם את אלה ויש בי צד שמבין אותם. לא קל לחיות כאן, יש בעיר הזאת מורכבות שקשה להאמין שניתן יהיה אי פעם לגשר עליה. אני חושבת שזה מה שהביא אותי לירושלים. יש פה פשטות ועם זאת בלגן לאומי, עדתי ודתי בלתי ניתן לתפיסה מידית שישר זורק אותך ממחשבות על עצמך.

ירושלים אחרת. מתוך עמוד הפייסבוק של עיריית ירושלים

עברתי לירושלים לפני ארבעה חודשים. שנים חלמתי לגור פה, מאז השירות הצבאי שלי במחנה שנלר, שהיום כבר לא קיים. מחנה שנלר נכח בלב שכונה חרדית קרוב לשכונת רוממה, צמוד לאולפני הערוץ הראשון, ברחוב  מלכי ישראל. שנאתי להגיע לצבא, אבל אהבתי את הבסיס העתיק ויותר מהכל אהבתי את ירושלים, את האוויר והקרירות הפריכה.

אני מפחדת. אני גרה בירושלים ומסתובבת פה בפחד אמיתי.

אני לא נוהגת לפתוח אתרי חדשות בבוקר אבל אתמול ההסעה שלי התעכבה, באותו הרגע צנח לי הלב והייתה לי בחילה. לא יכולתי להאמין לכמות השנאה שמסוגלת להתקיים באדם.

מתוך עמוד הפייסבוק של ynet

לפני כמה ימים הלכתי לראות הצגה ב״תיאטרון הקרון״ בגן הפעמון. הצגה שהעלה קולקטיב יוצרים צעירים, רובם בוגרי התיאטרון החזותי בירושלים. חשבתי לעצמי כמה זה מדהים שחבורה של יוצרים צעירים הולכים עד הסוף עם האהבה שלהם והתשוקות, ומעלים בכל חודש הצגה חדשה. הלכתי ברגל מהבית לתיאטרון ובמהרה המחשבה התחלפה בתכנון מעמיק לאן אברח ובאיזו מהירות, במידה ויבוא רכב וינסה לדרוס אותי. ואז חשבתי 'ומה אם יבוא מישהו מאחורי וינסה לדקור אותי? האם אהיה אסרטיבית ואלחם בו? האם אהיה חזקה מספיק? האם האדרנלין ההישרדותי שלי יפעל?'

בהמשך הערב בכניסה לתיאטרון הקרון, סיפרתי לחברה את הסיפור. "אני מעדיפה לחזור לגור בדרום ולחיות תחת איום הטילים״ היא אמרה, ״ככה לפחות אדע מתי עומד ליפול עלי טיל. יש לי חמש-עשרה שניות לחפש מחסה, חדר מדרגות. אם יבוא מישהו וינסה לרצוח אותי בסכין או ינסה לדרוס אותי, זה יבוא לי בהפתעה. אני פשוט אעמוד במקום ואתן לו לרצוח אותי. אהיה משותקת". ומשום מקום הופיע בחור שהלך במהירות, וכמעט נתקל בה. היא נבהלה וצרחה. באותו הרגע הבנתי כמה  אבסורד הוא הקיום שלנו פה. הבחור המשיך ללכת וחברה שלי עמדה כמה דקות והסדירה את נשימתה. "מה נראה לו?!" היא זרקה בעצבים, "הוא לא יודע שהוא לא יכול ללכת במהירות כזו ולצוץ ככה מאחורי אנשים בתקופה הזו של השנה?!". מה שהיה עוד יותר משונה הוא נושא השיחה שלנו. שחברה שלי היקרה מעדיפה איום טילים על פני איום ברצח בסכין, או דריסה על ידי פנאט קיצוני פסיכופט אכול שנאה לאומית.

למה שבכלל אנהל שיחה כזאת?! אני בת 27, חיה במדינה דמוקרטית 'לכאורה', מתקדמת ומפותחת. כבר העדפתי לחזור לשיחות השגרתיות על בן הזוג שלא מסוגל להתחייב. 

ירושלים היא ההשראה שלי. הלב שלי כרגע נמצא כאן. התאהבתי בעיר הזאת לפני שמונה שנים, והיום אני אוהבת אותה עוד יותר. אבל אמש העולם עצר מלכת ועשן כבד החניק את נשימתי. כואב לי כאב עמוק על הרצח המחריד בבית הכנסת, וקיים בי פחד אמיתי להסתובב פה ברחובות או לעלות על אוטובוסים. אני לא אדם דתי, אבל קיימת בי רוח חזקה. אותה הרוח שהביאה אותי לירושלים, שרוצה להאמין שמתוך השנאה, הנקמה ושפיכות הדמים, תקום לה איכשהו ישועה. 

// צליל כהנא