עכשיו הכל חשוך בך. את מירב הרגעים המשמעותיים אני כבר לא ממש זוכרת, אבל אני זוכרת את הרגע שהכרנו.
היית הכי יפה. משוחררת, עם חיוך גדול, צחקת בקול והושטת לי את היד. אני מזמן כבר חלמתי עליך, המציאות עלתה על כל דמיון. מלכה לא מעורערת. כזאת זקופת גב, מלאת שמחה ואהבה. אוותר על הצניעות ואגיד שכבשתי אותך כמו שאת אותי.
שמונה שנים, אני עדיין מאוהבת כמו ביום הראשון. מרגישה את האיברים הפנימיים שלי מתכווצים עם המחשבה שאני לא נשארת בך.
אני מעשנת סיגריה על הגג. הגג שלך. גג תל אביבי. גבוה, בנין עם מעלית, אינטרקום, בלי חניה אבל עם בוהו-שיק היסטרי. תל אביב. רואה את המחליפות שלי. יפות יותר, מתוחכמות יותר, מאוהבת יותר. בך.
חשוך פה
חושבת על אחד מבין כל כך הרבה לילות שלנו. ידענו ליהנות יחד וסחפנו אחרינו עדרים שלמים. השנים הראשונות יחד, הביאו איתן הצלחות בלי סוף. כמה לבבות שברנו, כמה אהבות עשינו.
רצנו בחדרי מדרגות של דירות בינוניות, מסטולות מרבע ג'וינט, בוכות מצחוק דופקות בדלתות מתחלפות, רעבות לעוד. הפגנו, עבדנו כל כך קשה, הצלנו כלבים וחתולים וגם כמה עכברים. אירחנו, עשינו מסיבת תחפושות, מסיבת שכונה עם מוזיקה ערבית וכנאפה ואפילו מסיבת בריכה באמצע רחוב סוקולוב.
עכשיו חדרי המדרגות הפכו למעליות מלוקקות אחרי תמ"א, הג'וינט הפך למיני סמי סטייל ובטחון עצמי, וכל ריצופי השיש בדירות של הסובבים אותנו התמלאו בלבבות שבורים על שיפודי מתכת בברבקיו עמוס כל טוב שאף אחד לא רוצה לאכול.
העיקר זה הנוף, מטר מהים, ארבעה כיווני אוויר והנה, פיסת חוף גורדון, לא?
בקרים שברחתי, בלי להסתכל אחורה. בבהלה לא נורמלית, הייתי מתעוררת וחוטפת בחילה ממך, של אהבה ומיצוי ובדממה לוקחת את המפתחות ודוהרת באוטו הדפוק שלי צפונה ממך. רחוק וצפוני ושקט.
נכון, אין לי אופי כשמדובר בך, ורבע ס.מ.ס כבר היה מחזיר אותי עם הזנב בין הרגליים אליך, שבויה, מכורה וקונה כל מה שתמכרי לי. מעריכה כל פיסה ממך מחדש. שום דבר לא מספיק.
רוצה ממך הכל.
את כבר לא. כבר לא רואה אותי.
הסיגריה שלי כמעט נגמרת וגם מתחיל לטפטף. נחלת בנימין שוקק נשמות חולמות. כל אחד בטוח שהנה, את פה, איתו ובשבילו ועוד רגע תתני לו גם את היד הבטוחה, הנועזת וממלאת שלך ותגשימי לו חלום.
מחכים שתדליקי את האור.
// תהילה בר-עם