עצמתי עיניי והנחתי למחשבות להעלם וגיליתי אותך עמוק בתוך מחשבתי, עובר כנוצה דרך דרכי הנשימה, מלטף אותי מבפנים, בצורה שקשה מאוד לעשות, גורם לי לאסוף את עצמי מבפנים ולהפוך להיות משהו שלם שוב, מצב מאוזן, בריא, גופני ונפשי.
הפסקתי ללכת לכל מיני פינות אבודות וטמאות כדי לא לספוג עוד חבטות. גרמת לי לאסוף את כל השאריות שלי בכל המקומות ששכחתי שהשארתי וגרמת לי להאמין בעצמי שוב, להאמין עד כמה אני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה, אם רק ארצה.
גרמת לי להאמין שיהיה לי בית שבו לא יימאס לי, ולא ארצה לנדוד.
הייתי 87 מייל רחוקה ממך, אבל היית קרוב אליי משאתה יודע, משאתה מסוגל להבין, במחשבה, בפריט הכי קטן.
הסתכלתי על השמיים ועלה בי ריח של געגוע, עלתה פי מחשבה על חופש, על כמה השמיים הם גדולים, והעולם הוא גדול ואנו כה קטנים לעומת האנרגיה והכוח החזק של העולם, של הקארמה, של מה שמעבר, של מה שנקרא ״צירוף המקרים״ שגרם לי לפגוש בך ועכשיו להיות 87 מייל רחוקה ומתגעגעת לריח של בית.
אני כבר לא מוצאת את עצמי משוטטת בסמטאות חשוכות, בחלונות מכוסים, מחפשת את מה שלא נמצא בחדרים אסורים. נוח לי, טוב לי להצטנף בכתף שלך, טוב לי להתמזג עם הנפש שלך, עם המוח, עם התת המודע. תן לי להיכנס, תאיר לי דרך, אל תתן לי לזחול.
לפעמים כשהדלת שלי נסגרת, הלב שלי בונה מחסומים ומבנים על גבי, אני לא נותנת לך להיכנס, אני לא רוצה שתיכנס למקום הקדוש ביותר אצלי, הלב שלי. רק כאשר אני מלאה ושלמה, אני יכולה לפתוח את ידי אלייך, להושיט, לעזור, ללטף, לפעמים אפילו סטירה קלה כשצריך.
רק אלוהים יודע למה זה לוקח כל כך הרבה זמן לסמוך על מישהו, לפתוח בפניו את האמת האמיתית. לפעמים היא מכוערת אבל לאט לאט נתת לי את הפתח להיכנס ולהסיר שכבות של שקרים, שכבות של תככים, שכבות של דברים ששנאתי, שלא באמת היו קיימים אצלי מעולם, אבל גם את הגרורות הראשוניות עזרת לי להוציא לגמרי ולהיטהר.
אז תן לי להיכנס ולא בזחילה, אלא בעמידה זקופה מאד, תן לי להיכנס בלי מחסומים, אמיתית ורגילה, ככה כמו שאתה יודע, כמו שאתה אוהב – לראות אותי אמיתית.
אני יודעת שזה קשה כל כך לוותר על עצמנו, לבטל את עצמנו, אז אני מפסיקה להשתמש במילים כמו "די״, ״לא״ ו״מספיק", ופותחת את החיוביות במילים כמו "כן״, ״קדימה״ ו״הנה. אני פותחת את האוזניים כדי לשמוע ואת הראש כדי להקשיב, את הנפש כדי להבין, תן לי את הסיכוי להוכיח שאני האחת שיכולה ללכת את 87 המייל אל הבית, אלייך.
תן לנו לשכוח את העבר ולהסתכל קדימה בשילוב האהבה. אף אחד לא מושלם, אנחנו כבר יודעים, כבר מבינים. תפתח לי את הדלת, שיהיה לי לאן להיכנס ולחייך, להיכנס ולהרגיש בנוח, להרים את הרגליים, לנשום בדרך הרגילה, לטעות בדרך שאני טועה, לחשוב בדרך שאני חושבת בלי לבטל את עצמנו, את שמנו, את מהותנו, תן לנו לאהוב ולהכיל, לאהוב ולהעצים.
// אילנה מאטטוב