"אני לא יודעת מה להגיד לך. הוא חתיך, מצחיק, חמוד אבל הוא שחקן ועוד שחקן תיאטרון". "נו ומה הבעיה?", הסתכלה עלי בפליאה אחת ממנהלות משרד פרסום בו אני עובדת וניסתה לשדך לי בחור. "בהגדרה שלי" ניסיתי להסביר לה, "אני בימאית".
"חשבתי שבהגדרה שלך את כותבת" היא התקילה אותי.
"גם" עניתי, "תלוי באיזה יום שואלים. בכל מקרה במאית ושחקן…"
"אם ככה" היא אמרה תוך כדי שהיא כתבה שם של בחור אחר בפייסבוק "יש לי עורך דין שווה ביותר להכיר לך", אבל את המשפט הזה כבר שמעתי בחצי אוזן כשיצאתי ממשרדה.
מאז ומתמיד הייתי בחורה שהכול קורה לה. הסיפורים המוזרים והמופלאים, הגברים המרתקים והסערות האלה שמטלטלות לנו את המעיים ואת הלב. אולי אני אולד סקול אבל אני מאמינה בדייטים שקורים כתוצאה מהמתנה משותפת בתחנת אוטובוס, אני מאמינה באהבה שנוצרת בפינת רחוב, אני מאמינה במפגשים אקראיים שמתפתחים משיחה על כלום ושום דבר. אני מאמינה בכל זה כי זה קרה לי.
אולי בגלל זה מעולם לא הצלחתי להתחבר לשידוכים או להיכרויות ברשת, שזאת אגב דרך נהדרת להכיר אנשים. רוב מכריי וחברי מצאו את החבר הבן או הבת זוג הנוכחי שלהם תודות לשידוך מוצלח או לטינדר, הבעיה היא אצלי. הראש שלי חי בפנטזיה מציאותית לחלוטין וחורף עכשיו ופתאום עולה בי צורך של להיות… ביחד. זה צורך טיבעי . אבל מה שלא טיבעי לי זה שאבקש שיכירו לי מישהו. מה שלא טיבעי לי זה להתכתב עם כמה זרים במקביל על המהפכה הצרפתית , אגב ניסיתי את זה וישר נתקו ממני את השיחה, מהפכות זה כבר נושא כבד מדיי.
"את לא מנצלת את העיר הזאת" אמר לי חבר מהעבודה, בזמן שחזרנו יום אחד הבייתה. היה קר וגשום בחוץ ותחושת הבדידות שנחתה עלי לאחרונה הציפה אותי מחדש. "את לא מנצלת את העובדה שאת רווקה, שאת גרה במיקום מעולה, שאת יכולה לעשות מה שאת רוצה!" הוא המשיך לומר. והוא צדק בכל מילה. כל כך צדק, עד שהחלטתי שבכל יום אחרי העבודה אני עושה משהו אחר. בשבוע הראשון זה הסתכם בקפה עם חברה ברוחל'ה שבבן יהודה ויום למחרת ישבתי על תה ירוק בפראש שגם בבן יהודה.
לא הרחקתי לכת וגם לא קרעתי את העיר. אבל קרה לי דבר נפלא, נתתי לרגלים שלי להוביל אותי הרחק מדלת בייתי ופשוט להתחיל ללכת ברחוב. אשכרה, לצאת מהאייפון, מהפייסבוק, מהבית, לוותר על האוטובוס שמקצר לי את הדרך ופשוט לצעוד בראש מורם. לפעמים לבחורות כמוני מספיק רק לנעול נעל יפה ופשוט ללכת לאן שהרגליים רוצות שאלך. הרומנטיקה תמיד הייתה קיימת עבורי ותמיד תהיה. והיא קוראת ברחוב, בערב השקה, בתערוכה או הרצאה טובה. כמו שלא חסר לי מה לנעול ככה לא חסר לי לאן ללכת. וידוע שברחובות הטובים יש את הבחורים הטובים. מותר ורצוי ולהחזיר חיוך לבחור הזר שיושב מולי בהמתנה לד"ר הורוביץ או לבחור שחוצה מולי את הכביש.
אז אולי כרגע אני לא צריכה שום שידוך, אפילו שהחורף מתקרב אלינו בצעדי ענק, זה בסדר. אני סומכת על הנעליים שלי שייקחו אותי למקום בו אני אמשיך להגשים את הרומנטיקה הפנטסטית -מציאותית שלי. את הרי תל אביב, לא?
// טל גטרייטמן