בתחילת חודש ספטמבר התחלתי לעבוד כרכזת פר"ח – מה שאומר שאני אחראית על כ-40 סטודנטים בשני פרויקטים שונים, שאמורים להתחיל לחנוך ממש בימים הקרובים. באמת שלא ידעתי למה אני נכנסת. מיילים, טלפונים, סמסים, ביקורי בית, פגישות בבית הספר, מיונים קבוצתיים, ראיונות עם חונכים, שעות של הרכבת הפאזל של התאמת חונך לחניך לפי אלפי פרמטרים שונים ומה לא. נשבעת שברוב הימים אפילו אין לי זמן ללכת לעשות פיפי.
כל זה התחיל אחרי שבועיים של מעבר דירה מתיש בו עליתי עשרות פעמים עם קופסאות כבדות לקומה רביעית (אבל הדירה מהממת עם נוף לים). לפני המעבר עבדתי חודשיים במחנה קיץ אינטנסיבי, שלפניו הייתה תקופת מבחנים שהגיעה אחרי סמסטר מופרע שבסופו שירתתי כעוזרת בימאית והייתי מאוד קרובה ללחתוך ורידים מספר לא מועט של פעמים. בקיצור, הבנתם את הרעיון.
החיים של רכזת פר"ח בחודשי העבודה הראשונים הם בלתי אפשריים ואנחנו על סף דיכאון קליני עמוק, אבל המטרה וטובת הילדים עומדת מול העיניים של כולנו במשך היום, הלילה וסופי השבוע. אין מצב שילד שמגיע לו לא יקבל חונך, אין מצב שחונך יצא לא מרוצה מראיון איתי, אין סיכוי שאני מפשלת אפילו בדבר אחד קטן. וכשפישלתי, זה עלה לי בשקט נפשי של שבת שלמה.
גם היום, כמו כל יום, צריך לסמן וי גם על משימות שלא אוהבים. הגעתי בבוקר, עליתי על חולצת פר"ח ויצאתי עם חברותיי לדשא המרכזי באוניברסיטה לגייס חונכים. אני שונאת את זה, לא מבינה את האנשים שעובדים בעגלות או דיילים של גרינפיס. הקונספט של לעצור אנשים באמצע העיסוקים העסוקים שלהם ולהטריד אותם פשוט לא מתיישב לי בשום צורה. חוץ מזה שהייתי על קוצים. קוצים בכלל בלי קשר לעבודה, אלא כי בחור דחה אותי וזה אף פעם לא נעים לקבל כאפת "לא" לפנים. אבל היום ממשיך ויש לי עוד חמש פגישות ואלף משימות אז די לרחם על עצמי ולהתחיל להציק לאנשים שלתומם בחרו במסלול הליכה בו נתקלים ברכזות הפרחוניות ולא ידעו מה מחכה להם.
כשכל היום עובר בלי הפסקה בין פגישה למייל, בין ריצה מצד אחד לצד השני של האוניברסיטה, בין טלפונים לכמעט התקפי חרדה כל חמש דקות – הכיף הוא למצוא סיפוק בדברים הקטנים. למשל, מצאתי ביום הזה חונכת שמתאימה בול לחניך שכבר ויתרתי עליו כי הוא גר ממש רחוק מבית הספר. לפתע נתקלתי בסטודנטית מקסימה שמתעניינת בפר"ח וגרה קרוב לאותו ילד, ואפילו נראה לי שהם ממש יסתדרו! נרשמה, התראיינה, חתמה. סטודנט פנסיונר הגיע אלי לראיון, אדם שהחליט ללמוד תואר ראשון אחרי שכבר יש לו שני תארים שניים, ולפצוח בקריירה חדשה, מעורר השראה וגם רוצה להשתתף בפר"ח. חברה שהייתה צריכה ללכת לאחד הרחובות מתחת לשוק בחיפה (לא איזור שבא לך להסתובב בו לבד בחושך) ביקשה שאתלווה אליה והזכירה לי שזה כיף לעשות משהו בשביל מישהו אחר.
אני מגיעה הביתה סחוטה, אחרי שמרוב מחשבות טורדניות שכחתי לרדת מהאוטובוס בתחנה שלי והלכתי קילומטר מיותר, כל כך רוצה להפסיק לעבוד ולא מצליחה. מכינה ארוחת ערב בחטף, ממשיכה לאכול מול המחשב והסמארטפון. רק להצליח למחוק עוד כמה משימות קטנות מהרשימה כדי שאוכל ללכת לישון בשקט. אבל הרשימה לא נגמרת, היא רק מתארכת והבעיות לא מפסיקות לצוץ. מנסה להזכיר לעצמי שהבטחתי לא לעבוד אחרי תשע בערב ומדמיינת איך צבת ענק תופס אותי בראש, מנתק לי את הידיים מהמקלדת, מכניס אותי לתוך בגדים נקיים ומוציא אותי להתאוורר. די. די, צריך לעצור.
// לי לזר