אני מתגעגעת אליך. אולי דווקא מפני שאין לי מושג מי אתה.
אני חושבת עליך יותר ממה שאני אמורה לחשוב, בעיקר כי זה לא הגיוני שיהיה לי כל כך אכפת ממישהו שאני לא באמת מכירה. אני דואגת לשלומך אבל לא מסוגלת לשאול אותך מה שלומך. התרגלנו לשאול "מה קורה?" כפתיח לשיחה ולא כי אנחנו באמת מחכים לתשובה עמוקה ומפורטת של מה קורה. אנחנו לרוב עונים בסתמיות כששואלים אותנו שאלות כאלה, ואם מישהו מפרט באמת מה קורה אצלו- אנחנו מגלגלים עיניים בלב.
התאהבתי בדמות שלך, לא בך. צללתי למחשבה של מה יכול היה להיות מבלי לבדוק אם בכלל יכול להיות, זינקתי לעתיד הלא ממומש שסביר שאתחרט עליו. בבת עיניי כבר ראיתי את עצמי יושבת על כסא נדנדה מעץ, עם הרגליים למעלה במרפסת סדוקה, מכוסה בשמיכת פליז דקה על כתפיי ובוכה בדממה כי שברת לי את הלב. ואין לי בכלל כסא נדנדה מעץ.
אנחנו כל כך שונים. אין קשר בין העולמות הפנימיים שלנו עד כדי שזה מדהים שמצאנו על מה לדבר בכלל. כל העניין הזה של "מינוס ומינוס שיוצרים פלוס" לא באמת עובדים בזוגיות, נראה לי, מצד שני אני לא מבינה איך אני אמורה למצוא עניין במישהו שדומה לי. אם הייתי רוצה להכיר מישהו כמוני הייתי יוצאת עם עצמי.
אני מתגעגעת אליך כי לרגע קטן נדלק בי ניצוץ שהייתי בטוחה שאבד בי מזמן. אני מתגעגעת אליך כי גרמת לי להרגיש משהו. אני מתגעגעת אליך כי אתה לא קרוב. כי גם כשאתה קרוב אתה רחוק. אתה געגוע תמידי שכלוא בגוף של בנאדם.
אני חושבת שאני מעדיפה להתגעגע אליך, מאשר להתגעגע למישהו שאני באמת מכירה. הרבה יותר קל לפרוט געגוע למישהו שבאמת מכירים, אפשר להיות ממש ספציפיים ולדייק בבחירת המילים. אני חושבת שזה קצת רומנטי לחוש ערגה שכזו למישהו יחסית זר. מישהו שנותן לך תחושה גם אם הוא לא מתכוון.
התרגלתי לתחושה הזאת בתוך הבטן שלי. שנים שאני נותנת לגעגועים להיכנס לי לתוך הבטן, מגדלת אותם בחום ואהבה ויולדת אותם החוצה. טיפוס כזה שדווקא מפגין החוצה את הרגשות שלו, שסוגר את הדלתות של חדרי הלב שלו שנייה אחרי שהרגש פרץ. הכל כמוס. הכל מתחיל ונגמר בתוכי.
אני חושבת שאנשים שאומרים שהם לא מתגעגעים, ודואגים לציין למה הם לא מתגעגעים, דווקא הם, הכי מתגעגעים לדבר הזה, אחרת הם לא היו מציינים את זה שהם לא מתגעגעים לזה. אז אני לא מתגעגעת אליך. לפעמים אני חושבת פשוט לזרוק לך לאוויר שאני לא מתגעגעת אליך. ככה פתאום. ״שומע? אני לא מתגעגעת אליך״, אבל אני לא רוצה שתפרש לא נכון את הגעגוע.
אני לא רוצה להתגעגע. מה יש לי לעשות עם כל הגעגועים האלה בכלל? למי הם מועילים, בטח לא לי. אני אוציא אותך מהראש, ואז מהלב ואחר כך מהבטן. ולא תהיה עוד געגוע. תהיה זיכרון.
אני אזכור אותך. אתה תהיה זה שהתגעגעתי אליו פעם ולא הצלחתי באמת להכיר. תשכון בתוכי כמו בובת בבושקה שנפתחת בלי סוף ותמיד יש בתוכה עוד משהו, קטן יותר, דומה אבל לא זהה.
לימים, אני אחכה למכת מחץ בראש או זקנה שתשכיח ממני את הזיכרון שלך. ואז אני בטח אתגעגע לימים שבהם היו לי זיכרונות להתרפק עליהם. למרות שאני לא ממש יודעת מי אתה חוץ מזיכרון של געגוע שהוא תוצר של הדחקה של געגוע, אולי דווקא בגלל זה.
// חן בוקר