שבועות חלפו מהיום של תחילת סוף הקריירה שלו. והוא תמיד ידע את זה. בכל ראיון שנתן אמר שהדבר שהכי מפחיד אותו בחיים זה שיום אחד יתעורר וכל זה ייגמר. בתוכו ידע שזה ייגמר. אולי כי כל אחד יודע שהטוב נגמר מתישהו, ושלא תמיד אפשר לגעת בשמיים, או שידע שכמו שבחיים הכול זמני, כך גם התהילה שלו. פחד לדמיין עצמו הולך ברחוב ונבלע בין ההמון, נטמע כאחד האדם, פחד שלא יראו אותו ממטר גם אם הוא יהיה חצי סנטימטר לידם. קשה לו לחשוב שיום אחד כבר לא ינעצו בו מבטים ואז ישפילו עיניים וידברו עליו, ולא משנה לו בכלל מה יגידו, העיקר שיגידו. לא דמיין שיום יגיע וכבר הרבה פחות יבקשו להצטלם איתו ולהגיד לו, אני חולה עליך בנאדם, אתה המלך, מת עליך, שכולם ימותו מקנאה.
צילום: איתמר מורז
יום לפני שנפלו עליו השמיים עוד התהלך במוקסין בלי גרביים. מלך העולם. מי יכול עליו? קיבל מה שרק רצה. נהייה חבר של כל אלה שפעם העריץ. כולם רצו לקשור את שמם עם שמו. הוא מותג. הכי חם. לוהט. לא היה דבר כזה. כבש את כל הפסגות ועדיין המשיך לטפס. גם אם כבר הגיע לקצה. כבש את השיאים של עצמו. החלומות שלו היו יותר משעממים מהמציאות. זה הזוי. אפילו הוא לא האמין. לא צריך להגיד כלום. הכול קרה מעצמו. הוא מכונה משומנת. הרכיב משקפי-ראיה בלי מספר ולמד בעל פה כמה משפטים שיוציאו אותו חכם, חכם לא היה עושה את מה שעשה, מה חשב לעצמו? מזמן סטה מהדרך, נגרר למסלול אחר, ואיבד את זה לגמרי. התהילה שרפה לו בעיניים וגרמה לו לחיות את התדמית שלו, הוא התאהב בה, היא נתנה לו ביטחון והוליכה אותו שולל. הוא, וגם כולם האמינו שהתדמית הזאת שלו היא באמת הוא. זהו שלא. איפה הילד הפשוט שאהב לשחק כדורגל ולעשות צחוקים ולכבוש בחורות עם חיוך ומידי פעם לשמוע גם את המילה לא?
בתוך התדמית של עצמו הוא עשה מה שבזין שלו, ואולי זאת הבעיה, יותר מידי נתן לאיבר הזה להחליט בשבילו. חבל, חבל שאף אחד לא דאג להזכיר לו שהעולם, איך לומר, לא המקום הכי דיסקרטי, ושמתישהו הכול יצוף, וכשהכול יצוף, הוא עלול לשקוע.
איפה הימים שכל מילה שיצאה מהפה שלו צוטטה בעמוד האחורי בעיתון של המדינה. עכשיו הוא מככב במקום הכי מסוכן, בכותרת הראשית.
זה מרגיש לו שהתרחק מחייו הקודמים עד שנראו לו כמו נקודה קטנה באופק. התרחק לא רק מטאפורית. נסע ליבשת אחרת. שם יותר סלחנים. ובכלל לא מבינים מה כולם רוצים ממנו. וזה קצת יותר נעים לו. אבל בתוכו הוא הרוס. גמור. אין לו חשק לכלום. איך עושים שלא להשתגע? ואיך לעשות שהכול יעלם ויחזור להיות כמו שהיה, רק בלי החלק המלוכלך? איך ניגשים לתקן? בטוח שהסרט הדוקומנטרי הזה שהוא מצלם עכשיו יעזור לו, או שאולי רק יעשה את ההיפך. זה סיכון גדול. כבר היה בדוקומנטרי אחר ועדיין זוכרים לו רק משפט אחד שאמר בסרט של שעה. אולי הכי כדאי שישתוק. פשוט ישתוק. כי כל מילה שיוצאת לו מהפה עושה רק נזק. אולי יעשה רשימה של כל מי שנפגעה ממנו וילך לבקש סליחה. באמת סליחה. לא. זה בלתי אפשרי. היו כל-כך הרבה. הוא לא באמת זוכר את כולן. הכי טוב שייפטר מכל הפמליה המטופשת שלו ובמקום זה יקיף את עצמו באנשים טובים וצנועים, כאלה שלא שכחו מאיפה באו. מוכרח להתחיל מחדש, ולנסות לעשות טוב, רק טוב.
יכול להיות שזה כבר מאוחר מידי, אבל אולי זאת ההזדמנות האחרונה שלו.
הזדמנות לשים את הלב על השולחן.
bonitadesmas
//אירית בן חמו
צילום תמונה ראשית: איתמר מורז