מישהי פעם אמרה לי שבשבילה, כל פרידה היא סוג של מוות. מישהו שהיה חלק מהחיים שלך, פשוט מפסיק להיות פתאום חלק מהחיים שלך. כשהקשבתי לה חשבתי כמה היא טועה, כי במוות עוד אפשר להעמיד פנים שלצד השני היה אכפת. שהוא לא היה עוזב אם הוא רק היה יכול ולא רק כי מוות היא האופציה השנייה.
נזכרתי ברעיון שהיה לי פעם על כמה מעולה יכול היה להיות אם בכל מערכת יחסים היה קופץ שלט אזהרה קטן "זה המפגש האחרון שבו יהיה לכם טוב ביחד. כדאי שהוא ינוצל כהלכה". כמו תמרור עצור קטן שמזהיר שזאת הפעם האחרונה שאני אוכל לנשק, הפעם האחרונה שאני אוכל לחבק, להתייעץ ולשתף. שאחר כך לא תהיה עוד הזדמנות, לפחות לא אחת שלא מתחרטים עליה, כי ההרגשה היא אף פעם לא אותו דבר באחרי. כאילו משהו נשבר וכבר אי אפשר לתקן אותו.
ואז חשבתי עליך. זה לא חדש, כי אתה ממלא בערך 95% מהמחשבות היומיות שלי בחודשים האחרונים. מאז שאמרת שאתה לא רוצה יותר. שזה לא מה שחשבת. בניגוד לכל ההבטחות שפיזרת רק יום אחד קודם, אתה לא באמת מתגעגע וזה לא באמת מרגיש נכון. אני לא האחת שלך.
חשבתי איך זה שדווקא איתך, השכלתי לבקש את הלילה הזה. או אולי טעיתי, במבט לאחור. לילה אחד נוסף, האחרון יחד, כשאני יודעת שאני חייבת למצות כל רגע וכל דקה כי כל מה שאני עושה בו לא יקרה שוב. אני לא אוכל לקרוא לך שוב מאמי, אני לא אוכל לחבק או לנשק אותך שוב. אפילו לא אשמע את הקול שלך שוב. זוכר איך אמרתי "אני ילדה גדולה, אני יכולה להתמודד עם זה"? אז טעיתי.
אני ילדה גדולה אבל עדיין לא יודעת להתמודד. לא יודעת איך להפסיק להיזכר בך בכל שטות, בכל שיר ששמענו ביחד (ולמה נראה כאילו זו רשימה שלא נגמרת?), להתגעגע לתנועות שלך, להתגעגע לצחוק שלך, או לנשיקות שלך במצח. להתגעגע לפשטות שבלשלוח לך הודעה, בלי להשקיע יותר מדי מחשבה או יותר מדי פחד. לא יודעת אם בכלל אפשר להיות ילדה גדולה ולדעת להתמודד עם זה.
איך הכל הרגיש נכון וטוב כשידעתי שאני יכולה לברוח לחיבוק שלך, או להירדם עם הנשימות שלך בלילה. איך אף אחד אחר לא עניין אותי בכלל ואיך חיכיתי לסוף כל יום, סופרת את השניות רק כדי להיות איתך ולראות אותך שוב. איך פתאום בחודשים האחרונים בלעדיך הכל מרגיש בכאוס נוראי. כאילו אני מרחק יריקה מהתפרקות טוטאלית. אפילו לא מצליחה לחשוב מסודר על הבלאגן שאני מרגישה. איך אתה ממלא לי מיליון רגשות ובו זמנית אני מרגישה ריקה לחלוטין, לא מצליחה אפילו למלא כמו שצריך פוסט אחד של 500 מילים, אבל טובעת במחשבות של עצמי.
כל הזמן חוזרת בראש לאיך יש עוד מלא דברים שהייתי אומרת לך אבל בתכל'ס – אין לי מה לחדש. איך אני רוצה עוד לילה לידך ורוצה עוד חיבוק. לי לא מתאים שהחלטת שיש שתי אופציות – לבד או לחוד ושאז קמת ועזבת, בוחר להמשיך ולחיות בלעדיי. בלי שמץ של געגוע. כמה זה לא הוגן שאצלי הייתה רק אופציה של ביחד. שאתה חסר לי כל יום ואני לא חסרה לך בכלל. אפילו לא במחשבה.
אני עדיין רוצה עוד לילה מלא בחיבוקים ונשיקות במצח עם עוד הרבה לילות כאלו אחריו. עדיין מחכה לתמרור האזהרה שפספסתי.
// איתאל קלנגן