***מבוסס על אירועים שקרו באמת***
ג'וני הגיע לבקר בשבת אחרי הצהריים. הוא בא בלי להודיע, ונכנס לדירת המרתף שלנו בלי שאשתי היקרה או אני שמנו לב. בדרך כלל אנחנו מבקשים מאורחים להודיע מראש ולא סתם ככה לקפוץ, אבל ג'וני הוא לא כל אחד. המשפחה שלו לדורותיה מתגוררים אצלנו בשכונה והוא מרגיש בן בית בכל הדירות באיזור, ככה שאין דבר כזה אצלו להתקשר. הוא פשוט בא.
בדיוק התישבנו לאכול איזו ארוחת צהריים מאוחרת כשלפתע –
"יוווו!" היקרה קופצת בבהלה ומרימה רגליים לכסא הסמוך.
"מה קרה?"
"לא ראית?" היא אומרת. "עכבר! ענק, אפור, עם זנב כזה ארוך!" היא מדגימה עם הידיים, ולי עוברים בראש סיפורי האימה על עכברושי הענק שמאכלסים את מנהרות הרכבת התחתית בניו יורק ומדי פעם קופצים על הרציפים ומבהילים את עוברי האורח.
היא אומרת שהוא רץ לאורך הקיר ונכנס אל מתחת למקרר. אני, בתוקף היותי הגבר האמיץ שבא להציל את המצב, קם ממקומי וניגש לבדוק על מה המהומה. אני ניגש למקרר, תופס עמדת מגננה כמו שלימדו אותי בטירונות, ומתכונן לגרוע מכל. בפנים הלב דופק כמו מטורף, אבל בחוץ אני קר כקרח – אסור לי להראות שהמכרסם הקטן שפלש לחיינו בפתאומיות יכול להטריד את מנוחתי, אחרת על מי היא תוכל לסמוך במקרי חירום כאלה?
אני יורד אל הריצפה בתנוחת פזצטה ומציץ אל מתחת למקרר הכבד. כלום, רק אבק. "אין זכר לעכבר", אני מדווח מהשטח.
"זה לא טוב, עכשיו לך תדע איפה הוא מתחבא", היא דואגת, עדיין עם הרגליים על הכסא. יאמר לזכותה שכל הסיטואציה המפחידה לא הפריעה לה להמשיך לאכול. אין מה להגיד, אמיצה.
"אולי נקרא לו ג'וני?" אני מציע, מתוך מחשבה שאם נקרא לו בשמו אז הוא יסכים לצאת החוצה ממקום מחבואו. היא מסתכלת עלי, לא יודעת אם לבכות או לצחוק, ובסוף בוחרת שלא להגיב.
אני נזכר במלכודת שקיבלנו מבעל הבית כשניכנסנו לדירה, וגם משהו מעורפל על זה ש"פעם היו פה עכברים, אבל הרבה זמן לא ראינו". בסדר. אני בוחר פרוסת גבינה עסיסית במיוחד ומשפד אותה בתוך מלכודת הברזל, שנועדה לתפוס את האורח הלא רצוי כך שיהיה אפשר לשחרר אותו לשדות לאחר מכן, בלי לגרום לו נזק מיותר.
"שים אותה כמה שיותר קרוב למקרר", היא מפצירה בי ומתחילה לארוז מזוודה. "אני לא נשארת פה עד שהוא נתפס. נהיה אצל אמא שלי". טוב, מה לעשות? הדירה מתאימה לזוג עם ילד, אבל ברגע שמכניסים בעל חיים נהיה פה צפוף. יצאנו.
בשעות הערב אני חוזר הביתה להביא כמה דברים, ובזמן שאני מסובב את המפתח בחור המנעול אני כולי תקווה שג'וני הבין את מקומו והחליט שבכלוב יהיה לו נוח יותר. אבל התקווה הזו נגוזה מהר מאוד – יש לנו עסק עם מכרסם מתוחכם. מי הזיז את הגבינה שלי!?
הכלוב פתוח, אין עכבר ואין נעליים, אבל פרוסת הגבינה נמשכה מעט הצידה כך שהיצור האפור הקטן הצליח לתפוס אותה מבעד לסורגים ולכרסם להנאתו. כנראה שמחכה לנו מערכה קשה, אני חושב.
ייומיים לאחר מכן – וכלום. המלכודת עדיין לא מילאה את יעודה, ג'וני עדיין מטייל לו בחופשיות איפשהו, אז אנחנו מחליטים, היקרה ואני, שלא ניתן לפולש להכתיב לנו את סדר היום. חוזרים הביתה, מנסים לחזור לשגרה, אבל בכל פעם שעוברים ליד המקרר אנחנו פוסעים בשקט בשקט – אולי הוא בכל זאת אורב לנו מעבר לפינה…
// ידידיה אפק