בעוד שבועיים (29/10) תערך הופעת הפרידה שלנו בלהקה מארתור, הסולן שלנו. ארתור ואני הקמנו את הלהקה ביחד לפני עשר שנים. אנחנו החברים המקוריים היחידים שנשארו בה עד היום. אין דבר שאני אוהב יותר מלהופיע, עם או בלי ארתור. הופעות חיות בשבילי כשמן כן הן- הרגעים שבהם אני מרגיש הכי חי.
כל פעם שתלמידים שלי שואלים מה לעשות עם פחד במה אני מרגיש שלא משנה מה אני אגיד, אני אשקר להם- כי אף פעם לא הרגשתי פחד כזה. יש בי פחד מדברים אחרים- שהמועדון ירמה אותנו, שהציוד יעשה בעיות, שלא יהיו אנשים בקהל (דרך אגב כרטיסים אפשר לקנות אצלי במכירה מוקדמת ב-20 שקל במקום 30 בקופות בערב ההופעה, רק אומר).
חייב למכור את כולם
בכלל, הופעות בעונות מעבר בישראל הן קטע טריקי. תמיד יש את הפחד שאנשים לא יגיעו בגלל גשם פתאומי, בגלל אירוע משפחתי, בגלל מלחמה. כמו שאמרתי, ההופעה היא בשבילי הקטע הקל. אני סומך על הנגנים שאיתי בעיניים עצומות. לפנינו ואחרינו יופיעו להקות סופר מגניבות באותו ערב. מה שאני מפחד ממנו הוא היום שאחרי. אני לא חושש מהיום הזה, לא לחוץ ממנו- אני מפחד ממנו. פחד אמיתי, קר ומשתק. זה לא שאני מפחד מימי חמישי, או מבקרים שאחרי לילה של הופעה (אם כי הם מרגישים קצת כמו הנגאובר לפעמים). אני גם לא מפחד מלהיות בארלקינו בלי ארתור, ואפילו כבר מצאנו זמר חדש.
אז ממה אני כן מפחד, ולמה אני חופר על זה כבר שתי פסקאות? לא יודע את התשובה לשאלה השניה, ולא בטוח לגבי התשובה לשאלה הראשונה, אבל בערך-
אני כנראה מפחד ששכחתי איך להתחיל מהתחלה. אני אשב פה ביום חמישי בבוקר, גבר בן 30, על ספה שנקנתה באיקאה, מול שולחן מאיקאה שעליו יש לפטופ שקניתי ביריד חבר ושני סילבוסים של קורסים שאני מתלבט אם ללמוד בג'ון ברייס, וכל זה בדירת שותפים בגבעתיים- ואני מפחד שפתאום אני אהיה עייף. שלא יהיה לי כוח להתחיל את הסיפור הזה מהתחלה. שאני לא אבין מה הטעם. שאני לא אזכור איך. אני זוכר איך זה מרגיש להיות בן עשרים ולרצות (וגם להרגיש שאני יכול) לזיין את העולם. אני מכיר את היטב את ההרגשה שעשר שנים ארי ההרגשה ההיא אתה יושב על ספה של איקאה בדירה בגבעתיים ושואל את עצמך אם יש מצב שאולי העולם קצת ניצח.
מה נשאר לך ביד, אחרי עשר שנים של נסיונות וכשלונות חוזרים להגיע לאנשהו מבחינת תודעה ציבורית ו/או הצלחה מסחרית? עשר שנים שבהן ראית חברים שלך מצליחים ולא הבנת מתי תורך יבוא או מתי תביא כבר את תורך, שבהן ראית גם אנשים נכשלים יותר חזק ממך? מה נשאר לך ביד שהוא אמיתי ושווה משהו, ושיזדיינו תעודות מבתי ספר, רימון וג'ון ברייס כאחד, ושיזדיינו כל השיחות האלה אל תוך הלילה במרפסת של דירה בפלורנטין, ושיזדיינו גם כל הריבים עם ההורים ושיזדיין גם הקשר ההוא שהקרבת כי חשבת שזה חלק מלהיות אמן. מה נשאר, חוץ מבקבוק ויסקי?
כלום, חוץ מההבנה שעשר השנים האלה היו בסה"כ הסיבוב הראשון. וביום חמישי בבוקר מתחיל הסיבוב השני.
//זהר רץ