יש איזה שהוא קסם שקורה כשאתה נורא מרגיש בטוח בעצמך, שאתה מחליט להתעלות על עצמך ולעשות מעשה שמעולם לא חשבת שתצליח לעשות. באותו הרגע אתה שם את עצמך, ערום כביום היוולדך על קו האש. האם אני אצליח? האם זה הולך לפגוע בי? או שמא אני אפול לאחור ומישהו יתפוס אותי שניה לפני שאני נוגע בקרקע?
"הכל בשליטה" אני אומר. "אני יודע מה אני עושה". יוצא לי לומר את צמד המילים הזה יותר מדי פעמים לאחרונה, כי זה נורא פשוט להקרין תחושת ביטחון על הסובבים אותך. לטאטא את הלחץ והבלבול מתחת לשטיח. לא לתת לשום דבר לצוף מעל הקרקע. ואז מגיעות שעות הלילה המאוחרות, כשאני נכנס למיטה רק עם עצמי ועם המחשבות שלי ואני מרשה לעצמי להתפרק, להתערער ואפילו להודות בטעויות שלי.
כן, אני מודה. הביטחון שלי לאחרונה לא בשמיים. היו לו ימים טובים יותר. תקופות מאושרות יותר.
והקטע זה שאני מה-זה משחק אותה, כאילו אף אחד לא שם לב…עד שרואים את הסדקים הראשונים ואין לי לאן לברוח, הסיר שעל הגז עוד שניה מתחיל לגלוש ומאיים להתפרץ לכל עבר.
הביטחון הכלכלי שלי ממש מציק לי, והאופן שבו הוא מטריד אותי בכל יום לא מפתיע אותי.
ביטחון כלכלי נותן לי שקט, אני יודע שאני יכול להמשיך לנהל את סדר היום התקני שלי בלי ששום דבר יפריע לי. כמו שאתם בטח יודעים, לחיות חיים ביד רמה בימינו, עם המיסים, השכירות היקרה, הדלק ויוקר המחייה – זה מאבק יום יומי.
אז בסדר, אני יודע שלכל דבר יש מחיר. בסך הכל אני רוצה ליהנות מהחיים בעיר ולא להתאבל עליהם. אני עובד קשה. אפילו מאוד קשה. לפעמים (ולאחרונה לרוב) אני מקריב המון מעבר בשביל לעבוד עוד. יותר. מתמכר לכסף הזמין, כדי שארגיש יותר טוב. אבל משום מה, ההרגשה הטובה מאחרת לבוא. ואני שואל את עצמי – כמה אני מוכן להקריב בשביל לקנות לי אורח חיים טוב?
וכמובן שהמצב הפיננסי אינו הדבר היחיד שמטריד את המוח שלי, כי גם הביטחון האישי שלי לא במיטבו.
אני נורא מחמיר עם עצמי. חושב שאני היחיד שנפגע בעבר, עם חומות, שאני רגיש מדיי, חושב יותר מדיי.
אני עסוק כל הזמן בלהפגע מאנשים, כאילו אני נורא מחכה לרגע הזה שזה יקרה. מחשבה פסימית שלא אופיינית לי.
לא משנה כמה אני מקריב בשביל אנשים שאני אוהב, וחברויות שאני משקיע בשביל לתחזק, אני יודע שהנפילה הזו תבוא. ברגע הראשון שאני נפגע או מתאכזב, אני אומר לעצמי "נתיב, ידעת שזה יקרה" ובין רגע אני מרגיש שהלב שלי עוד קצת נחסם. ההבעה שלי נהיית פחות צלולה.
רגע לפני שאני מתיש את עצמי בעוד קצת מחשבות, החלטתי להוריד את הסיר מהגז.
אני זוכר את הקסם הזה שפתאום אני מרגיש נורא בטוח בעצמי.. שאני יכול לעשות הכל. גם דברים שמעולם לא חשבתי שאצליח לעשות. פתאום אני עומד על קו האש, עירום כביום היוולדי. אני נופל לאחור.
תוך כדי רצות לי בראש הרבה מחשבות, על מה הוא ביטחון בשבילי ולמה לעזאזל אני כל כך שליו…
אני נופל מהר. יותר מכפי שחשבתי. עוד לפני שאני מספיק לעכל מה קורה, לתת למוח שלי לעבד את המידע,
ושניה לפני שאני נוגע בקרקע,
אני מתעורר.
//נתיב בר-און