זו הפעם השנייה בשלושת השנים האחרונות שמשפחת זוארץ מתכנסת בהרכב מוגבל (4 מתוך 5 לא כולל אחיינים) לחופשה ביוון. חמישה ימים, חמישה לילות. מה צריך יותר?
בגד ים, כפכפים, כמה גופיות ויאללה. אפשר להסתפק בתיק יד ולרוץ למטוס אבל איכשהו הגענו לעמדת הצ'ק-אין עם חששות כבדים מ-OverWeight. לא משנה היעד, אנחנו תמיד מצליחים לנצל עד תום את מכסת התכולה המותרת.
יכולתי להרחיב על טיסת הצ'רטר בחברה עם דגל של דאעש שאפילו הדיילת לא הצליחה להסביר איזו חברה זאת או על העובדה שאמא שלי ארזה לנו סנדוויצ'ים וחטיפים לדרך ושזה הכי כיתה י"א, אבל הטיסה הייתה כל כך קצרה שאין מה להרחיב. נחתנו. הגענו. יאללה רודוס!
יום ראשון בטיול: וואו איזה אי! כמה דברים לראות! אטרקציות, מוזאונים, אתרי קניות, אתרים ארכיאולוגיים, פעילויות ים ויבשה, טיולים רגליים ורכובים, ג'יפים, טרקטורונים. החלטנו שנעשה סדר בתכניות מיד אחרי שנחזור מהבריכה.
טיפ לחיים: כשאין אנשים במים משמע שהמים קפואים פצצות
*בבריכה* איזה כיף. כל השנה לא יצא לי ללכת לים ועכשיו אני שוכב על מיטת השיזוף ומנסה טיפה להסוות את העובדה שאני לבן פצצות. זאת חופשה אמיתית, בלי סלולרי, בלי עבודה על הראש, בלי מילקי ובלי ברלין. דותן דוחף לי משקאות ליד ואני פתאום קולט שיש לו סוללה של בקבוקים שלא הייתה מביישת את ה"מנקיז" באילת. אמא שלי קוראת ספר ואבא שלי מתרוצץ להביא דברים שאמא שלי מבקשת. יש דברים שגם חופשה לא משנה.
יום שני: *בבריכה* אני שרוף, אין דרך אחרת להגדיר את זה. אדום ושרוף כמו ג'ינג'י שהלך לאיבוד במדבר סהרה. יקח קצת זמן והעור שלי ייזכר שהוא נצר למשפחה ספרדית עסלית. אני שומע ברקע את אמא שלי אומרת שצריך רק להחליט אם מחר הולכים לעיר העתיקה או לעיר הלבנה או למשהו אחר שאמא שלי אמרה אבל אני רק עושה לה כן עם הראש בעודי מנסה להבין אם דותן כבר שיכור או שסתם זה צירוף מקרים שהוא צוחק כל כך הרבה זמן. אבא מנצל את השיחה שלי עם אמא כדי לחטוף תנומה קלה. אני מרגיש שהוא מבין שזה קצת כמו לשבור שמירה אבל היא בינתיים מעלימה לו עין.
בתמונה: שני גחלים ולפחות שיכור אחד
יום שלישי: *בבריכה* אני גחל! אני בצבע כהה פלוס ואני דיי בטוח שעולה מהגב שלי עשן!
לא נורא, מקסימום אכנס למים הקפואים וארגיע את העור. אמא שלי יושבת עם מפה ומתכננת את הטיול הצפוי למחר. לא סגור איך ניסע לשם אבל היא נראית דיי בטוחה בעצמה. אבא שלי מנצל את ההזדמנות שהוא לא צריך להביא כלום ונרדם ודותן חוזר עם עוד 4 כוסות מלאות בקרח. הוא מספר לי שהוא הבין שאם אתה אומר ליוונים את המילה "קלימרה" (בוקר טוב) אז הם חייבים להשיב לו וכך הוא "מדבר" עם אחת המלצריות כבר 10 דקות. הוא בטוח שיכור.
יום רביעי: *בבריכה* מחר חוזרים ואני עדיין לא רוצה לחזור. 4 טונות של קרם הגנה ושתי מגבות שמכסות אותי אמורים למנוע ממני נזק בלתי הפיך לעור. אני מרגיש מדיום רייר. אמא שלי, בעודה שוכבת על מזרון ים במים, משכנעת את עצמה ש"אי אפשר לטייל בחום הזה" ואח שלי מגיע עם תיק מלא בבקבוקי שתייה שאיכשהו לא נגמרו עדיין. אני מנסה לחשב איזה יום היום אבל מתקשה להיזכר כשאבא שלי נוחר ברקע. כנראה שהוא בא"סק.
יום חמישי ואחרון: *נתב"ג* אין על הארץ שלנו באמת. אבל אי אפשר שתהיה פה בריכה בנתב"ג בשביל להקל על החזרה? חזרנו, ממחר צריך להתחיל לנוח.
משפחת זוארץ מדגמנת רגע נדיר ללא בגד ים
//טמיר זוארץ