כולנו עוד סטטיסטיקה. ״אחת מתוך חמש נשים עברה אונס״, ואנחנו קוראים את זה ופשוט עוברים הלאה - אחת מתוך חמש נשים עוברת אונס. אז כמה נשים עוברות הטרדה מינית?
כמה נשים עוברות תקיפה מינית שמשפטית לא מוגדרת כאונס? כמה נשים עוברות את הגבר המפחיד הזה באוטובוס או ברכבת שפשוט מרשה לעצמו לגעת בך ואת נאלצת לקום ולעבור מקום?
כמה נשים הולכות ברחוב סתם ככה ושלפו מולן איבר מין? כמה נשים מקבלות הערות מגברים זרים שהולכים מולן ומרשים לעצמם להעיר להם הערה שלא במקום? כמה פעמים עוצר לידן רכב זר והגבר שאל ״כמה עולה״?
כמה אומץ זה מצריך מאיתנו לשנות את תמונת הפרופיל לאות?
החברה המתוקנת ומערכת המשפט בעולם המערבי מקנה לנשים וגברים את אותן החובות.
אבל הלך הרוח החברתי שלנו לא מקנה לנו את אותן הזכויות. זוהי לא זכותי כיום, להתלבש איך שנוח לי כשחם בחוץ בלי לזכות בהערות מבחוץ שאני, בתור אישה, מזמינה הטרדה מינית.
הזכות הזו ורבות אחרות נלקחות ברגע שקיימת הצהרה פומבית שגברים לא יכולים פשוט לשלוט בעצמם, מסכנים, יש לכם יצרים ואם אלבש שורטס או חלילה גופייה, אני אזמין את ההטרדה שלהם, את המגע הלא רצוי, את ההערה הבוטה.
כי מגיע להם להתבטא.
ולי? לי בתור אישה לא מגיע ללכת ברחוב בהרגשה שקטה כי העולם שייך לגברים.
כי בחברה הנוכחית אליה נולדנו גברים אומרים דברים כמו ״בנות זונות מגעילות שטוענות שנאנסו כדי לדפוק בנים״. אומרים את זה בלי להתבייש. בלי לזכות לקלון חברתי.
אנחנו כל כך קרובים לשיוויון ועם זאת רחוקים שנות אור. מגיל קטן מלמדים אותנו שאם עברנו אונס או הטרדה מינית, כנראה שהזמנו את זה. כנראה שאנחנו רוצות את זה. כנראה שאנחנו מייחלות לחיות את שארית חיינו בלי לזכות לעולם ביכולת האמיתית לסמוך על גבר.
הסיכויים שהפוסט שלי יגע בגורמים עליהם אני כותבת קלושים, אבל בכל זאת אכתוב את זה, אחפור לכם עד שתרצו להקיא את המילה ״שוויון״. אנחנו שוות לכם, אחת לאחד.
אין לכם זכות עלינו, אין לכם את הפריבילגיה להפוך אותנו לאובייקט, צעצוע, חפץ דומם.
אנחנו לא דורשות את המבטים שלכם, אנחנו לא דורשות את המגע הלא רצוי, אנחנו לא רוצות את זה כשאתם חושבים ש״לא״ זה בעצם כן ואנחנו קשות להשגה.
אנחנו לא נכנע לאילוצי זרימה, לא נכנע לאיומי ״מי ירצה אותך בכלל אם לא אני?!״ ולא נתבייש במגדר שלנו. אנחנו רוצות ללבוש מה שאנחנו רוצות עם התחושה הבטוחה שאתם מרגישים כשאתם לובשים שורטס וגופיה. אנחנו שוות לכם. משלמות את אותם המסים ומבצעות את אותן חובות מוסריות בחברה המתוקנת.
עדיין, ב2014 כולנו אותיות. כולנו נאנסנו, הוטרדנו או הכרנו קורבן כלשהו לאלימות מינית.
אלימות מינית הוא לא נושא מספיק טאבו בחברה שלנו, הוא לא קלון חברתי לכל האנסים והמטרידים, הוא פשוט עובדה קיימת.
"אחת מתוך חמש נשים עברה אונס" אנחנו קוראים בעיתון, חושבים על זה כמה דקות ואז ממשיכים ביום יום. עד שזה אנחנו, או אחותנו, או החברה הכי טובה או הבת שלנו.
תתמכו בשיוויון. לא אוהבים את המילה "פמיניזם"? בסדר.
אבל תתמכו בשיוויון. רק שיוויון אמיתי של זכויות יביא אותנו לחברה שבה כולם מרגישים בטוחים,
אף אחד לא חייב לאף אחד כלום, כולנו מתנהגים כמו עצמנו בלי תפקידי מגדר ובלי הגדרות.
רק זה יביא לסוף של אלימות מינית.
הוספתי לינק לאמה ווטסון.
שהיא נהדרת גם בתור הרמיוני וגם בתור אמה.
// לודה גרקו