קפצתי למים אבל אני לא בטוחה שאני יודעת לשחות - ככה אני מרגישה מאז שובי לארץ. נעים לי, מוכר לי, אבל עדיין המים מגיעים לי בדיוק לקו הזה הצוואר-תחילת הפנים, מן לחץ כזה על הריאות ומפחיד וקשה לנשום. אני לא מתגעגעת לשם, הו לא.
אני פשוט מנסה לשחות פה, כי גם שם לא הצלחתי.
אז הכל פה מוכר ונוסטלגי בטירוף וחוויתי את המקומות האלו אלף פעמים והרחתי את הריחות האלו והרגשתי את התחושות האלו. אולי רק מהגרים שגרו במדינה שהיא לא הבית שלהם יזדהו עם התחושה האפורה של לחיות במקום שאין לך בו שום זכרון. ששום ריח, צליל או מקום לא מעלה לך פתאום את החום הזה בלב. ופה יש כל כך הרבה תחושות שאני עוד לא יודעת איך להתמודד איתן.
אני יושבת במרפסת שלי בדירה בחיפה, כאן בתחתית, בבר שמעבר לכביש יש הופעה חיה של להקת בלוז, מולי הנוף של הנמל ותכל'ס? אין מה להתלונן.
לפני שבוע ידיד מגרמניה הגיע לביקור בארץ ולקחתי אותו לערב חביב בחיפה. עלינו לטיילת לואי המשקיפה על הנמל והמפרץ והוא פתאום אמר לי “I know why you came back to Israel, because of this feeling now”. הסתכלתי עליו והסתכלתי קדימה והבנתי שכן. זו בדיוק הסיבה.
בכל פעם שביקרתי בארץ הגעתי לטיילת לואי בשבוע האחרון שלי לביקור וירדו לי דמעות, ובכל פעם ביום האחרון לפני הטיסה מכאן נכנסתי לרכב ועשיתי סיבוב שמקיף את כל כרמיאל ופשוט התפרקתי, ובכל עלייה למטוס ועזיבה הרגישה כאילו עוד קצת מהתמימות נעלמת, והלב צריך להקשיח שוב.
אולי בגלל זה אני בוכה פה בארץ. אני בוכה הרבה והכל מרגש אותי. לאט לאט אני מתחילה לפרק שכבות מההגנה שהרכבתי על הלב שלי במהלך השנים האחרונות.
הכל מרגש אותי ואני מרגישה המון ואני נותנת לעצמי לשחרר כי אני לא צריכה מגננות יותר, לא ברמה הזאת.
כי פה יש לי את הכרית ליפול עליה כשקשה ויש לי את התמיכה שאנשים לוקחים כל כך כמובן מאליו.
ויש לי אהבה.
אבל קפצתי למים מהר. תוך חודש נכנסתי למשרה רצינית וכבדה, ועוד בתל אביב. מצאתי דירה ופשוט הכל קרה כל כך מהר ולא הספקתי בכלל לעכל שכבר יש לי שגרה שלא בהכרח הייתי מוכנה אליה. נתתי הזדמנות לתל אביב אבל הנסיעות גומרות אותי, עם כמה שאני יכולה להיות חזקה וגיבורה אני כבר לא בת 18 ויומיות היה מתיש גם אז.
לאבד שלוש שעות מהיממה על הגעה וחזרה מהעבודה זה אבדן רציני לסטודנטית ובכלל למישהי שרוצה לנהל חיים כלשהם.
אז אני מנסה עכשיו לצאת מהמים קצת ולהשתחרר בכלל מהמטאפורה המעאפנה הזו ופשוט למצוא את עצמי, גם פה בארץ.
הבטחתי לעצמי שזו תהיה שנה של עשייה. אני לא יודעת איך אמלא אותה בעשייה אבל אני רוצה ליצור, ולהרגיש, וללמוד ולהרוויח חוויות. אני מרגישה כאילו אני מתחילה מחדש ובגיל 26 זה שינוי רציני אבל מבורך.
שנה טובה חברים.
// לודה גרקו