ימים של שקר באים עלינו, ימים בהם השתקפות האמת במראות מעוותות היא המציאות הנגלית לעין, ימים של תחינה וסליחה על חטאים שדינם הצודק הוא קלון וחרפה, ימים של תשובה על שאלה שלא שאלנו, כזו שהיינו צריכים לשאול את עצמנו יותר מאשר לקבל עליה תשובתם של אחרים.
היכן מסתיים עולם תשוקותינו ונמתחים גבולותיו של מצפון מוסרי עטוף מוסכמות חברתיות?
הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין אמר כי "בעולם כל דבר הוא כפי שהוא. אין בו שום ערך ואם היה ערך- הוא היה חסר כל ערך." כמו אז בבראשית – בטבע הפראי של ימינו מתקיימים חיים מחוסרי כל ערכים. אין טוב או רע, הצדק אינו קיים, אין סליחה על שקר ואין גמול בהצגת האמת המכוערת.
התנין שטורף את גור התאו כי הוא חלש ממנו איננו אכזר ולא יואשם ברצח, פרח הסחלב שמתחזה לנקבות הדבורים בניחוחו כדי למשוך אליו את הזכרים אינו רמאי ולא יואשם בהונאה.
אלה אנחנו בני האדם, שטבענו את המונחים צדק, מוסר, אמת וכפרה.
בספרו של אוסקר ווילד אחת הדמויות אומרת ש"המוסריות כרוכה בקבלת אמות המידה של התקופה בה אתה חי איש אשר מקבל על עצמו את אמות המידה של תקופתו לוקה בחוסר מוסריות מהסוג הדוחה ביותר." בתקופתו של ווילד גילויים הומוסקסואלים לא היו מן הראוי, הייתה אמנות שנחשבה למשחיתה וספרים שנתפסו כלא מוסריים.
אבל לא נולדתי במאה החשוכה ההיא, נולדתי במאה החשוכה הזאת.
היום אנחנו נצעד בגאווה ונתמוך באהבה לא משנה מאיזה סוג אבל גם נשתמש ב'הומו' כמילת גנאי.
היום אנחנו נביט בקירות מעוטרים גרפיטי בצבעים נועזים וקוים גסים ששבויים בדממת הלילה ונקרא לאמנות ונדליזם.
היום אנחנו נצפה בתוכניות שמציגות דמויות גרוטסקיות, שקרניות ורודפות בצע והשאלה היחידה שנזכור לשאול אח"כ היא אם "בא לך לרקוד" כי "בא לך להיות מוסרי" לא יושב טוב על הביט.
החטאים של תקופתנו הם לא גנבה, רצח והונאה נגד אלו מגן החוק. היום אנחנו מתמודדים מול שחצנות, יוהרה ושנאת חינם, מול זיוף וחיקוי האמת, מול השקר המוחלט.
אלו הם חטאים המשחיתים את הנפש, זורעים הרס וחורבן סביבם ומשקלם רב יותר כי הם מתקיימים הן במחשבותינו והן במעשינו.
כל חטאיי הם סיפוק התאווה ומימוש התשוקה, כי שמעתי פעם שהדרך היחידה להפטר מפיתוי היא להיכנע לו ואני כנועה רק לפניו, בשאר הזמן אני מאמצת התנשאות מגובה באומץ מופרז ושיקרי כדי שאוכל לעמוד מול עולם שמהלל את המיוחד אך לא את המוזר, שומע את הקיצונות ומחריש את המתינות, עולם שדן בשאלות על התנהגות מוסרית במלחמה במקום להבין כי המלחמה כשלעצמה אינה דבר מוסרי, עולם שעשוי השתקפויות והדים למסקנות שכבר הגיעו אליהן, לרעיונות שכבר מומשו ולפשעים שכבר חטאו בהם.
אז בימים אלה, בהם רובנו נחפש אחר תשובה, נבקש מחילה ובגדינו יהיו היחידים ש-כַּשֶּׁ֣לֶג יַלְבִּ֔ינוּ כי תמיד יישארו חָטָ֥אינוּ כַּשָּׁנִים֙, אני תרה אחרי שאלות המצפון, מתבוססת בהבנה שישנם חטאים שהייתי מקיימת אם החברה הייתה מאשרת זאת ובכך חטאי גדול אף יותר.
אז בימים של יהדות אדירה אני מוצאת עניין דווקא בציטוט מדת אחרת יש שיקראו לזה כפירה ויש שיאמרו אירוניה. אך זהו לעולם חטאי, כי רק תכונה אחת הובילה את האישה למרומי גדולותיה ולמעמקי תהומותיה של הנפש – הסקרנות.
”הַחשֵׁב אֶת־עַצְמוֹ לִהְיוֹת־מָה וְאֵינֶנּוּ מְאוּמָה אֶת־נַפְשׁוֹ הוּא מְרַמֶּה׃ אֲבָל יִבְחַן כָּל־אִישׁ אֶת־מַעֲשֵׂהוּ וְאָז לוֹ לְבַדּוֹ תִּהְיֶה תְהִלָּתוֹ וְלֹא כְּנֶגֶד אַחֵר׃ כִּי כָל־אִישׁ אֶת־מַשָׂאוֹ יִשָׂא. „
(אגרת פאולוס אל הגלטים 6:3-5)
// רחלי קרחי