עוד סיבוב למצוא חניה. יום שישי, אחד עשרה בבוקר, מרכז חולון. חניה היא לא עניין של מה בכך, ככה זה כשאתה גר על רחוב ראשי של עיר לא קטנה. אנחנו מתורגלים. שאלתי את ענבל אם בא לה לרדת בבית ושאני אעשה את הסיבוב לבד, היא הזיזה את ראשה מצד לצד, תנועה שכולה אומרת: "אני איתך עד שאתה משתמש בכפתור של השלט שנועל את האוטו".
סוף ינואר, מזג אוויר לא חורפי בעליל, רוב האנשים אוהבים את זה, אני הייתי מעדיף עננות מוגברת וגשם מקומי, כזה שיורד במקום בו אני נמצא. בדיוק סיימנו אימון משותף בחדר הכושר, הילדים בגן ויש לנו עוד שעה להעביר, אולי ארוחת בוקר קלילה, אולי ניקיון זריז לבית, אולי לא.
סיבוב נוסף, זו בדיוק השעה לא לחפש בה חניה באזור שלנו, ניצנים קלים של עצבנות מתחילים להראות בחלל המכונית, אני מצפצף להוא לפני שמחפש חניה, הוא עושה את זה לאט מדי לטעמי, וחוץ מזה, אם הוא יימצא, זה יהיה על חשבוני. הוא מצא, בדיוק ליד הבניין שלי.
יוצאים שוב לרחוב הראשי, קצת פקק ברמזור, בעיקר בנתיב הפונה ימינה, יש זכות קדימה להולכי הרגל ואנחנו מחכים רמזור נוסף. לפנינו אוטובוס שגם כשהוא מתחיל לנסוע הוא עושה את זה לאט, מאוד לאט. אני פותח חלונות ונותן לאוויר מבחוץ להיכנס לתוך הרכב. כל כך קרובים, כל כך נטולי חניה.
יש לי בדיחה קבועה כשאני מחנה, אני מחזיק מעצמי אשף בנסיעה ברוורס וגאה ביכולת החניה הכמעט מושלמת שלי, "איזו חניה, את יודעת שכשהייתי צעיר רצו אותי באירופה, בדיוק בגלל חניות כמו זו". ענבל כבר לא מגיבה, היא יודעת שזה אחד מהדברים אותם היא צריכה לקבל כשהיא נשואה למישהו כמוני.
פונים ימינה ברמזור, אחרי האוטובוס האיטי, ועומדים. כולם מאחורינו מצפצפים, אני שונא את יכולת הצפצוף של הנהג הישראלי, שונא ומצפצף. פתאום אני מזהה תנועה חשודה משמאל, מישהו מתקרב לרכב שלו עם שקיות. "הוא יוצא", אני אומר לענבל ומצליח לנסוע קצת רוורס ולאותת לכולם שאני, מור שפיגל, מצאתי חניה ושבעיות מעין אלה הן לא שלי עכשיו אלא חלק מעולמם האכזר.
לוקח לו קצת זמן, לא נורא, עוד כמה שניות וזה מאחורי, אני ממתין בסבלנות שייצא, מתעלם מהצפירות. הוא בחוץ, אני משלב הילוך ומתחיל להיכנס לחלקת האלוהים מהאספלט שלי. אני לא מספיק להיכנס ומכונית שחורה נוסעת אליי במהירות ברוורס מאיים ונעצרת מטר וחצי מאיתנו תוך כדי צפצוף בלתי פוסק. מרצדס, E-180, שחורה, גלגל מגנזיום.
"הלו, זו חנייה שלי, הוא יצא בשבילי!" יוצא מהרכב בחור נחמד בתנועה מאיימת.
"איך בדיוק בשבילך? אתה נוסע רוורס מסוף הרחוב" אני עונה לו בצורה לא רגועה בעליל, לא יכול שלא להיזכר בפרק של סיינפלד עם ויכוח דומה. רק שאני לא בסיטקום כרגע.
"חביבי, זו חניה שלי ואני מזהיר אותך" אומר לי החצוף, לי הוא אומר את זה, לי?
"שמעתי אותך" אני מבטל אותו, "זו פעם אחרונה שאני אומר לך" הוא זורק לעברי ונכנס לרכב. חניתי, מלא באדרנלין מהאימון שסיימתי לא מזמן ומפוצץ מעצבים של חיפוש חניה.
יצאנו מהאוטו, לא הסתכלתי לכיוון שלו, לא סופר אנשים כאלה. בזווית העין ראיתי אותו מתקרב, לפני שהספקתי להגיב, הוא דחף אותי, נפלתי על המדרכה. הצלחתי לקום מהר, לא שמעתי בכלל מה הוא צועק על ענבל וקפצתי עליו אחוז אמוק.
פאוזה, חזרה לאחור, רק דקה אחת אחורה. "אתה לא מתעסק איתו" ענבל אומרת לי, ועם ענבל לא מתווכחים. "סע מפה, נמשיך לחפש." אני ממשיך לנסוע, לא יכול להתעלם מהעובדה שבטח כל המצפצפים ראו איזה פראייר יצאתי, איזה מין גבר אני? אני חושב לעצמי כל הסיבוב הנוסף, כזה אפס, יכולתי להראות לו מה זה (באיומי טלקינזיס שנעשים בדיעבד תמיד הייתי טוב, הוא בטח יושב באוטו, רועד מפחד במקום החניה החדש שלו).
אנחנו מתקרבים לבית שוב, יש חניה ממש לא רחוק, בטח יותר קרובה לבית מזו של ההוא שקרעתי ממכות אצלי בראש. אני נכנס ברוורס בצורה חלקה.
"כמו באירופה" אני אומר לענבל.
"אולי עוד ייקחו אותך" היא מחייכת.
//מור שפיגל