5 ליוני 2014. רגעים ספורים לפני שגלגלי המטוס נושקים לאדמת קליפורניה, נגלים בפני הנופים והמרחבים בהם החלפתי את פריז אהובתי לששת החודשים הקרובים: תלמי חול צהבהבים, שיחים קוצניים יבשים, ומרחוק, באופק, מקבצים מסודרים של מבני מגורים מודרניים ומתועשים.
'מה זה?' הזדעקתי כולי מבפנים. זה מכוער. אני לא אוהבת את זה. גלגלי המטוס נחבטו בקרקע בחוזקה וטלטלו בכוח את חיי.
ארבעה וחצי חודשים אחר כך, אני ספונה בזרועותיו של אהובי, אי שם בדאון טאון אל איי. אנחנו מרפרפים בעברית על החיים ועל פרויקטים ועל היום שהיה והימים שיבואו, ומשתדלים בכל הכוח לא לדבר על מה שבאמת מעסיק אותנו בימים האלה, אמת יבשה וידועה מראש ששנינו מעזים רק בקושי לתמלל. אבל השעון מתקתק ואין מנוס מלהכיר בה: עוד שישה שבועות אני חוזרת לפריז.
מה עושים עכשיו?
מה עושים עכשיו?
"מעשה ברילוקיישן" סדרה בת מספר פרקים לא ידוע שסופה עדיין לא נכתב.
פרק 1: מה עשיתי
מילים רבות נאמרו על פריז לאורך השנים. ספרים וסרטים ופילוסופיות ושירי הלל נכתבו לה ובה, וגם אני עצמי כבר לרלרתי מילה או שתיים. מלאת השראה, חורפית, דרמטית, ממכרת, יחידה במינה. לא היה קשה ליפול לרגליה מהרגע הראשון. כל דבר בעיר הזו חושני בעיניי. סמטאות צרות אפופות מסתורין, גינוני שפה מיניים למחצה, ריחות שוקולד, מאפים ומרציפן שסוחפים אותך בהפתעה בכל פינה, החלונות המוארכים בבניינים דקי הגזרה, גבוהי הקומה. מהמרצפות לעלוות העלים, מפנסי הרחוב עד לקצה האייפל, אין משהו בה שלא בוער בתוכי.
לעבור לאל איי, לעומת זאת, היה הרבה פחות קל.
כיתוב: שבועיים באל איי. עד כה: לא מרוצה
הגיחות הקטנות שעשיתי החוצה בלית ברירה (לקנות סים אמריקאי, ביקור בחנות כלי נגינה שהיה אמור להשיב לי את הטעם לחיים) טלטלו אותי כל כך חזק מבפנים שהיה קשה להתנער מהן. בדיעבד, לא הייתי שורדת את המעבר הזה ללא עזרתה האדיבה של ורוניקה מארס, בלשית בת עשרה מהנייטיז, שסיפקה לי שלוש עונות של אסקפיזם טהור שנמשך קצת מעל לשבוע. פרק אחרי פרק, הטבעתי את יגוני בתעלומות רנדומליות ובשאלות לא-קיומיות שלקחתי ברצינות רבה מידי. בסוף כל פרק הבטתי החוצה מהחלון אל ממלכת הבטון שהיא אל איי ונאנחתי. הכל כאן ערום ויחף ומלוכלך, אין כאן פחים ולא ספסלים, ואת הפסלים היפים ברחובותיה של אהובתי האירופאית החליפו הומלסים שבורים ואבודים ואנסים פוטנציאליים. עדיין לא, מלמלתי ביני לבין עצמי בשקט, וחזרתי להשתבלל מול המחשב.
גם אצלי מבחוץ הכל נראה בסדר
"אבל איך את יכולה לחיות פה?”, שאלתי שוב ושוב ביאוש את ד', חברה מהארץ שלומדת פה משחק, “מוזנח פה” התלוננתי, “עצוב. וריק מתוכן. וסתם". קצת אחרי שנגמרה לי הסדרה ואיבדתי כל רצון לחיות קיבלתי רכב מהעבודה והכרחתי את עצמי להתמודד עם העולם שבחוץ לעתים יותר תכופות. כצפוי, התוצאה לא הייתה מאוד מרוממת. ד' נאנחה. "כשחושבים אל איי חושבים הוליווד ושדרת הכוכבים, ועל כל מי שמצליח ועל האוקיינוס ועל גלישה. זה לא ככה. החיים כאן לא קלים. אנשים עוברים לכאן ומתרסקים. חלומות באים לכאן כדי למות". "כמו גבעתיים", חשבתי בתוכי וכמלתי קצת מבפנים.
אני, ד’, ג’ירפה
אף אחד לא הכין אותי למקום הזה. לצרכנות התעשייתית האמריקאית. לקיץ הקליפורני הנצחי. יום יום התעוררתי מוקדם מידי וטרודה מידי ותהיתי מה יהיה. זה לא יכול להימשך ככה, סיכמתי בתום השבועיים הראשונים פה. משהו צריך להשתנות.
// מור כהן