אני לבד. אני פוסעת בחושך, והקולות אצלי בראש גורמים לי להרגיש שיש איתי כל הזמן מישהו. אני לא בטוחה אם התחושה הזו נוסכת בי ביטחון או מטילה עליי אימה, אבל אני לא מפסיקה ללכת.
זה מתחיל בצעדים מהוססים, כל פסיעה מדודה, מגששת שאין בורות ברצפה, שאין קירות שאני נתקלת בהן. אני מנסה להקשיב לקולות בראש ולתחושת הבטן שלי בו זמנית. אני משתדלת להרפות את האחיזה התמידית שלי במציאות ולשקוע לתוך עולם אחר וחשוך ומואר.
צילום מתוך האינסטגרם של maayan360@
אני מגששת את הדרך, חודרת בעדינות לתוך עולמות שאני לא מכירה. זה קצת כמו לשכב במיטה, לעצום עיניים, ולהפליג לעולמות רחוקים על כנפי הדמיון, רק שהפעם אני יכולה פיזית גם לפסוע במרחב. כל צעד שלי מעורר בי חשש וסקרנות גדולה. אני מחייכת חיוך דבילי שאף אחד לא יכול לראות.
החלל משתנה סביבי ואיתו הנופים שאצלי בראש. אני שומעת קולות, ציוץ ציפורים, ג'ונגל סביבי. אני רוצה להושיט יד, לגעת-לדעת היכן אני נמצאת. אני מושיטה אותה קדימה, ומשהו בפעולה הפשוטה הזו גורם לי להרגיש שאני משחררת את כל ההגנות, לא יודעת במה היא תיגע. זה מרגיש כמו צניחה חופשת, איבוד שליטה טוטלי.
אני מרגישה שאני לא שולטת במצב, שאני מכוונת על פי הקולות אצלי בראש. מהלכת עם עצמי על סף טירוף, רוצה לצחוק או לבכות או לצרוח – מפחד. מעצב. מאושר. מתחושת שחרור משכרת.
אני עומדת מול קיר, והקול לוחש לי לתוך אוזן ימין, ואז לתוך אוזן שמאל, ואז הוא מתרחק ושותק. נעלם. אני עם עצמי מול הקיר, מוצפת לכמה שניות בבדידות איומה, עד שהקול חוזר ולוחש לי- "את רואה שיותר נחמד ביחד?". אני מהנהנת בהסכמה כנועה, מסתובבת וממשיכה ללכת.
יותר נחמד ביחד
בראש, מאחורי הקולות, אני מדמיינת את המקום הזה לפני מאות שנים. ווים עם שנדלירים תלויים מהתיקרה, אורן מנצנץ על הקירות, וזוג גבירים עשירים מהלכים כאן בלבוש הדור בדרכם לנשף שייערך בקומה התחתונה. אני כבר שומעת את מנגינת הואלס אצלי בראש, כשהקולות חוזרים לתפקד ומנחים אותי להמשיך הלאה.
סיבוב ועוד סיבוב, אני פוסעת בחלל, מלטפת קירות, מסיטה וילונות דמיוניים, ממששת את האוויר שעוטף אותי כמו שמיכה קרה-חמה. ככל שהסיור הדמיוני הזה נמשך, אני מרגישה שאני משחררת עוד קצת ועוד טיפה מהשליטה העצמית שמאפיינת אותי. מהאחיזה הרציפה הזו בקרקע המציאות. אני פוסעת בצעדים קטנים ומהוססים, מרחפת חצי ס"מ מעל האדמה, מרגישה שאם רק ארצה אוכל לפרוש כנפיים ולעוף.
הקולות בראש שלי קולטים את מצב הרוח שלי, וכאילו כדי להתגרות אני שומעת מרחוק מוזיקה, והם לוחשים לי- את פה לבד. אף אחד לא רואה בחושך. בואי נראה אם יש לך אומץ לרקוד.
החיוך הגדול ממילא נמתח עוד קצת על פניי, וחשבתי לעצמי- צ'אלנג' אקספטד!
זה התחיל מנענוע ישבן, כזה שקורה כשאת נכנסת למסיבה ומתחילה להרגיש את המוזיקה אבל את עדיין לא בעננים. אחרי כמה שניות חשבתי לעצמי ש-ינעל העולם, אני פה לבד, בחושך, והפולניה לא בבית. חששתי שאפספס את הרגע, שתיכף המוזיקה תיפסק, האור יידלק, הקסם יפוג ואחזור למציאות הדוקרת. אחרי היסוס קל, הנענוע הקטן הפך לסיבובים-סיבובים בחדר הריק. זרקתי את הראש אחורה, פרשתי ידיים לצדדים והסתובבתי שוב ושוב, דואגת רק שאפול לרצפה מסוחררת, צוחקת.
אני פוקחת עיניים. אני לא יודעת כמה זמן עבר, אבל אני מתעוררת בתחושה עילאית. הלחיים כואבות לי, העיניים דומעות לי. משהו בפנים השתחרר לי, כאילו נשמתי נשימה עמוקה מאוויר צלול שלא הכרתי עד עכשיו. כאילו מישהו הפעיל וישר על שמשה שלא ידעתי שהיא מלוכלכת. אני מחייכת כמו אווילה ורוצה לצרוח לעולם מרוב אושר, אבל הוא לא יבין. במקום זה, אני לוחשת לתוכי סוד:
"אני אוהבת את החיים".
———
מי שסקרן יכול גם
// אפרת בשרי