'בארץ זה לא ככה' היא חשבה לעצמה כשיצאה מהרכב. החניה הייתה יחסית ריקה והמאבטח עב השפם הביט לכיוונה. זו הייתה חניה של מרכולית, עוד אחד מהמותגים האמריקאים שנטמעים בנוף אירופאי רגוע.
פה הכל נראה יותר טוב. עיירה קטנה ונשכחת, מוקפת הרים ומצוקים, השמש מגיעה בדמותה רק בשעות הצהריים המאוחרות וצל נעים מכסה את העיירה רוב שעות האור.
"זהו, החדר מוכן" אמרה בעלת המוטל והובילה אותה לחדרה. מסדרונות העץ של המוטל חרקו בכל צעד והד של צחוק בקע מאחד החדרים. "יש טלויזיה בחדר?" שאלה ובעלת המלון לא הבינה דבר והביטה בה במבט טיפשי. 'לא נורא' חשבה, 'אין צורך. כאן המיטה, כאן השמיכה'. בעלת המוטל השתמשה בהרבה תנועות גוף שכנראה עבדה עליהם עם השנים. ההסבר היה קצר והיא הסתלקה מהחדר במילמולים בשפה מבולבלת.
לבד. נשימה ארוכה. אוויר קר לתוך הריאות – זה מה שהולך לקרות עכשיו. היא פתחה את החלון ומשב רוח טרק את החלון אל הקיר בחבטה. היא הוציאה ראשה לראות אם מישהו שמע או ראה אבל כנראה שרעשים כאלה שכיחים במקום הזה. "איזה יופי" אמרה בקול חלש. היא הרגישה את הלמעלה של הבטן מדגדג והנשימה נקטעה במחשבות על כך שזמן רב לא הרגישה ככה. הרוח הקרה על הרקות והשיער מנופף ברוח כמחאה על שהיה אסוף זמן רב. טיפות גשם קטנות מרטיבות את הלחי. היא נוגעת בפניה ומביטה בכף ידה הרטובה. המים מטהרים.
הנהר היה ממש תחתיה. מסילת כורים ישנה התעקמה לה לאורך הנהר שחוצה את העיירה. המים זורמים אל הנהר מתעלות בטון צדדיות שאוספות את המים מהרחובות.
היא החליטה לצאת לטייל, לקחה את הסיגריות ויצאה לחפש בירה או יין חם. בכניסה למוטל בעלת הבית הביטה בה במבט רחמני. זה עצבן אותה. כשהיא באה לצאת היא שאלה אותה אם היא תרצה קפה חם או אולי יין חם שהם מגישים בחדר האוכל. קר עכשיו בחוץ אמרה בדאגה אימהית. כשראתה ידייה יוצרות אדים על חלון הדלת, הבינה שאולי כדאי לה לנוח היום.
בחדר, התקרה הייתה בצבע לבן שהחליד במרוצות השנים. על המיטה הייתה עדיין ציפה כחולה עם פרחים לבנים. התיק הכבד יצר בור שהעיד על השמיכה הפרוסה על המיטה. 'יופי' חשבה לעצמה, 'לפחות יש משהו להתכרבל איתו בלילה הזה'. המיטה חיכתה לה זמן רב. היא נשכבה והביטה בחריצי התקרה בנסיון להרדם. הסדקים יצרו צורה של בננה ואז של דב שמרים יד אחת.
לפתע מהחלון נכנס גמד.
"היי! מי אתה?"
"מי את?"
"אני טליה."
"נעים מאוד, דני"
"דני?"
"כן, דני. ואין לי זמן למשחקים. עדיין לא ענית לי מי את."
"מה? הרגע אמרתי לך איך קוראים לי."
"נראה לי ששכחת מי את. טליה זה השם שלך, לא מי שאת."
הגמד רשם הכל בפנקס הקטן שלו.
"מה אתה רושם שם? "
"רגע, מה את עושה פה?" שאל הגמד תוך שהוא לועס את קצה העט.
"מה אתה עושה פה?!" שאלה אותו בכעס. הגמד חייך, כתב כמה דברים, קיפץ דרכו אל החלון ונעלם.
החלון נטרק על הקיר בחבטות שהתגברו והתגברו. לפתע החלון נפל ואיתו הקיר כולו הפונה אל הנהר. זה רק עניין של שניות עד שכל הבניין יקרוס. הבלוקים התפזרו והתפרקו החוצה אל הרוח. הסדקים הקטנים בתקרה הפכו ענקיים והחלו להתקדם לכיוון המיטה. כבר היה אפשר כעת לראות את הנהר כולו ואת מסילת הכורים העקומה.
תקרה.
זה היה חלום. זה היה חלום. טליה נרגעה ושמה יד על החזה להרגיש את הדופק מקרוב. הגמד הבן זונה חשבה לעצמה. היא קמה מהמיטה וסגרה את החלון בטריקה. יללת חתול נשמעה מרחוק.
// אבי וינשטוק