לימדתי את הנפש שלי חשבון, ומאז היא עסוקה בספירה קטנונית של תועלת;
מחשבת מה יש לה, ומה אין לה, וכמה היה לה, וכמה נגרע ממנה, וכמה צריך להתווסף לה כדי שתעבור את סף ההשקעה ותתחיל להרוויח. סופרת כמה מזיז לה, וכמה מרגיז לה, ועד כמה מתאים לה, אם בכלל טעים לה, וכמה נשאר בסוף הלילה בקופה.
פתאום הנפש שלי נהייתה פדנטית ואני הפכתי לחסכנית של רגש, לקמצנית של זמן, לחשבת שכר רצינית מאוד, ואפילו מדי.
לימדתי את הנפש שלי חשבון ומאז אני עסוקה במספרים; מונה את הימים מאז ועד עכשיו, מעכשיו ועד אחר כך. ומשום מה, אחר כך תמיד נראה כמו מקום נפלא להיות בו, הרבה יותר מעכשיו, כי עכשיו אין לי מספיק בארנק או בלב בשביל ללכת עם זה למכולת.
עכשיו אני אומרת "לא", היא אומרת, אחר כך אני אגיד "אחר כך", מוסיפה – ואם יתחשק לי בין שני הזמנים להגיד "כן", אני אגיד "כן", אבל רק אם יתחשק לי. רק אם באותה נקודת זמן מדויקת, השיר הנכון יתנגן ברקע והגרון יעקצץ מריגוש והשיער יסתדר לי בדיוק, רק אז אני אגיד "כן". וכשאגיד "כן" זה יהיה בתנאים שלי, לפי הצרכים שלי, זה יענה על הציפיות שלי ויתנהל לפי התקציב שלי — אלא מה? אחרת איך אוכל להגיד "כן" בלב שלם מבלי לחוש את כל השברים העדינים שיש בו מרוב "לואים" שהרגיש כשהוא היה כל כך כן?
אני אסתכל עליה תקועה בתוך מחברת משבצות, ואומר לה, התעייפת? נו בטח. ככה זה כשרוצים הכול ועכשיו, ולא מוכנים לשמור קצת לאחר כך. ככה זה כשלומדים בעל פה את המפה וחושבים שמכירים את כל הסכנות ואת כל הפיתולים, ומשננים בלב את סימני המקרא של כל הגשרים ושל כל הקיצורים. כן, אחרי עבודה מאומצת שכזו, לא פלא שהפכת לכזאת מחושבת.
והיא תענה במבוכה, אבל אחרי כל זה, מותר לי, לא? מותר לי. כן! מותר לי לנעול נעליים נוחות ולסגל סגנון הליכה ולצפות שאגיע ליעד כל זמן שאבקש. ומותר לי לקוות שכל מי שירצה להתלוות אליי לדרך יאהב את הנופים שלי כאילו והיו שלו, כאילו ואין לו נופים משלו, כאילו וכל הקיום שלו מעריך את הנופים שאני מציעה והוא מתבונן בהם באותה הפליאה וההתרגשות כמוני, בלי כאילו, ומוצא את עצמו מאושר. מותר לי? לא?!
ואני אקמט חיוך ואשאל – מתי לאחרונה נתקלת ברחוב בבא לי ספונטני? מתי לאחרונה יצאת לרקוד עם לא מזיז לי? או ישבת על הבר עם תצחיק אותי ודי? מתי לאחרונה התפזרת בלי תועלת? השקעת בלי לרשום ביומן? או שלפת תשובה מהבטן?
היא תניח את המחשבון בצד ותמהר לשלוף חמש אצבעות כדי לספור את הפעמים הבודדות שזה קרה לי, ואני אתפוס את שתי הידיים לאגרוף, ואצעק –
מתמטיקה מינוס רומנטיקה כפול פרגמטיקה… די כבר עם כל החשבונות!
זה מה שקורה כשנותנים לנפש מחשבון ואומרים לה, דברי איתי בסיכומים והפרשים ומדדים. אומרים לה, תבני לי תכנית פעולה, שרטטי לי מפה, תדגישי לי גבולות והחזרים. זה מה שקורה – היא לוקחת את עצמה ברצינות תהומית וחסכנית, ומפזרת "לא ולא ולא" כי איכשהו זה תמיד חורג לה מהתקציב.
ואולי זה בגלל שהיא פוחדת לצאת מאיזון או לכאוב בריבית. אולי זה בגלל שהיא חוששת להתבלבל בספירה או לא בטוחה אם שווה לה להתמיד. ואולי היא לא באמת רוצה להגיע לנקודת הזמן שבה השיר הנכון יתנגן ברקע והגרון יעקצץ מריגוש והשיער יסתדר לה בדיוק — כי אז האחר כך יהפוך לעכשיו, והכן ידחוק את הלא, והיא תצטרך להתחיל לחשב מחדש, הפעם גם בשבילו.
// טל עזר