שוב אני חזרתי לשחק מחבואים. שוב אני מחפשת סימנים איפה שהם כנראה לא נמצאים. שוב אני מסתכלת בוואטסאפ לראות אם הוא מחובר, מדמיינת אם הוא רואה שגם אני מחוברת ותוהה אם גם הוא נמצא באותו סימן שאלה ענקי שאני מצאתי את עצמי בתוכו. מזמן ביטלתי את האפשרות לראות מתי האדם בצד השני של הצג נמצא. יש משהו מרגיע בחוסר הידיעה הזאת. יש משהו מרגיע בידיעה שהוא לא יכול לראות מתי חיפשתי אותו בפעם האחרונה. בעצם, מצד אחד זה מרגיע ומצד שני זה מאוד מאוד מתסכל. מתסכל כמעט כמו כן לדעת מתי האדם בצד השני מחובר.
אבל עדיין אפשר לראות אם הוא און ליין עכשיו או לא. מתי אלוהי הוואטסאפ יבטל את האפשרות המטופשת הזאת? ייתן לי את האפשרות לנשום אוויר ולא יעמיד אותי במבחן הריסון העצמי? אני נכנסת לוואטסאפ ואם הוא אינו מחובר אני נושמת אנחת רווחה וממשיכה. אולי אני אעצור לכמה שניות לראות אם הוא מתחבר. אולי לא. אבל אנחת הרווחה תהיה שם, חזקה ומחרישת אוזניים. אם הוא לא מחובר, הוא לא רואה אם אני מחוברת והוא לא יוכל לדעת שתהיתי לרגע אם לשלוח לו הודעה ולצאת ממחבואי, הוא לא יודע שהוא מצא חן בעיני כל כך שהוא גרם לתהות לרגע אם אני שווה את זה בכלל.
ואם היה רגע שהוא התחבר גם, אז הלב שלי פועם חזק והראש שלי מתריע "סכנה סכנה", כי לא משנה כמה פעמים זה יקרה, אני עדיין ארגיש שהצד השני תפס אותי במערומי. מה עושים עכשיו? מה אם הוא נכנס גם כן והסתכל אם אני מחוברת? מה אם ראה שאני מסתכלת עליו והחליט שלא מתאים לו לשחק את המשחק הזה איתי, משחק המחבואים הזה, ובוחרת להתחבא דווקא מאחורי מסך בלתי חדיר. מה אם החליט שהוא כן משחק איתי את המשחק המתסכל הזה ומופיע ומתחבא עד לאיבוד דעתי?
אולי אעמיד פנים שאני מתכתבת עם דמות לא ידועה ואכנס ואצא מהוואטסאפ מספר קבוע של פעמים? או אולי אתחיל לשחק איתו משחק של מי ממצמץ ראשון, אסתכל עכשיו על הכיתוב "מחובר" עד שארגיש מספיק מטופשת, או שהוא יתנתק ואני לא באמת אדע אם הוא היה שם והסתכל עלי או לא, או שפתאום תופיע המילה "מקליד…"? אולי בכלל הפאניקה תתפוס אותי ואתנתק מהאפליקציה המחורבנת הזאת רק כדי שפאניקה גדולה יותר תתפוס את מקומה מהמחשבה שהוא ראה אותי והבין שהתנתקתי ברגע שראיתי אותו.
ואם הוא שולח הודעה אני מרגישה כזאת הקלה ואז מרגישה כל כך מטופשת על כך שהכנסתי את עצמי למשחק שרק אני משחקת בו, שנתתי משמעות לתוכנה ששולטת לי עכשיו בחיים. שבמקום להסתכל בעיניים אני מסתכלת על אפליקציה. ומעל לכל – שבמקום לשלוח הודעה נתתי משמעות לסימנים שלא באמת היו שם.
זוהי זירת הדייטים החדשה והיא הרבה הרבה יותר מעייפת מפשוט לשבת בפאב ולהסתכל לבחור בעיניים מהצד השני של הבר ולחייך. היא הרבה יותר מעייפת אבל היא גם הרבה יותר קלה. אין בה באמת מגע והרבה יותר קל להתחבא. חוסר הודאות יותר גדול, אך הסיכוי להHפגע קטן יותר.
ובכלל, אנחנו תמיד מחפשים להפוך דברים לפשוטים וזמינים יותר, אך מוצאים את עצמינו שוב ושוב מתוסכלים מאותה הבעיה. הכרויות ודייטים לא יהיו דבר קל, עם או בלי אפליקציות שמקלות ומסבכות לנו את החיים.
די. אני שולחת הודעה וזהו. מה שיהיה יהיה.
//לינור סקוטלסקי