אני לא אוהב כסף. לא אוהב להתעסק איתו, לא אוהב לגעת בו, לא אוהב לדבר עליו, סולד מהרדיפה אחריו.
להורים שלי הייתה מאפייה, של השמנים, לא של הרוצחים או המלווים בריבית של 16% (אה, זה הבנק שלי). בשנות ילדותי, כל חופשה כמעט (מלבד השבוע של פסח כמובן), אבא שלי היה מעיר אותי בארבע לפנות בוקר להצטרף אליו למאפייה, יש אנשים שרוצים את הלחמניה החמה שלהם כבר בשש בבוקר.
לחמניות מתוקות חמות. שמישהו יביא נוטלה דחוף.
עבדתי ימים ולילות, מסביב תנורים מיוזעים, מכונות רועשות, אנשים צועקים, סוגר רבבת אוזני המן לצורת משולש, פותח אלפי קוראסונים ריקים רק כדי להכניס לתוכם שוקולד ומגלגל חזרה, מכין בצק, מרדד, מקפל. ממש סווטשופ. היתרון היחיד הוא שאתה מוקף בפחמימות כל הזמן, אי אפשר להיות רעב. הייתי מוכן לעשות את העבודות הכי מלוכלכות, הכי בזויות, להוריד שאריות מאפים ממגשים מלוכלכים, לנקות את הביוב כדי שנעבוד בסביבה נקייה רק בבקשה,
אל תקראו לי לעמוד בקופה!
עוברת בי צמרמורת כשאני נזכר ברגעים הללו, שאמא שלי הייתה מבקשת ממני לרדת רגע לעמוד בקופה במקומה. חיל ורעדה, פחד אלוהים.
צחקתם? יופי, עכשיו אתם הולכים לבכות. למה? כי לא התחלתם לחסוך לפנסיה בגיל 20.
אם בגיל 20 הייתי מתחיל לחסוך כסף לקרן פנסיה, סתם לצורך הדוגמה 1000 שקלים בשנה, בגיל 67 הם היו יכולים להיות שווים כ – 90 אלף שקלים, לא כולל עמלת שורה, פיהוק סוכן, חביצת חמאה, גידול אוכלוסיית הארמדילו וצמיחת שערות על הגב. אז הייתי יכול להגשים חלום בגרות וללכת ללמוד באוניברסיטה עשרות קורסים כלליים שמעניינים אותי ולא לגשת למבחן, כי את התואר כבר יש לי ותעודת חינוך לגיל הרך כבר יש לי ועכשיו אני רוצה רק לדעת.
מכיוון שלא חסכתי אפילו שקל אחד בגיל 20 (מי יכול לחסוך ממשכורת צבאית של 684 שקלים? זה היה רק תקציב השווארמה), יש סיכוי סביר להניח שבגיל 67 עדיין אעבוד ולא יוותר לי אלא לאמץ בכל ליבי את אמרתו של אלברט איינשטיין: "דמיון חשוב יותר מידע, כי הידע מוגבל והדמיון אינסופי".
אדמיין שאני יושב בקורס "תולדות תרבות הרוק ומוזיקה עכשווית", מקשיב להרצאה בנושא "אתיקה ומוסר בייצור אפליקציה", מתרגש לשמוע את הסילבוס של "מודלים טקטיים על אחד עשר שחקנים".
נחזור למציאות. אני מאוד מחושב לגבי הוצאות הכסף שלי, המשכורת שלי קבועה ולא גבוהה במיוחד, בכל זאת אני "רק" גנן בגן ילדים, אז אני לא יכול ללכת ולבזבז כספים כאהבת נפשי וגם אין לי ספק שלא אמצא בזה סיפוק כלשהו. כשאני רוצה להתפרע ברכישות "לא הגיוניות" אני קונה דיסקים. כן אני קונה דיסקים, אתם יכולים לגחך.
אני מדליק מזגן על 24 מעלות, יש לי בבית דוד שמש, דואג לכבות אורות בחדרים שאני לא נמצא בהם, גר במרחק הליכה ממקום עבודתי, רוכב על קטנוע, הולך עם רשימה לסופר, מכין לרוב אוכל בבית, את הספורט שלי אני עושה בחוץ ולא במכון כושר, מסתפר בעצמי וגם מפספס שערה או שתיים.
לפעמים אתה מפספס במילימטר
כל אלו הביאו אותי למצב בו אני יכול לטוס להודו למשך חודש וחצי. בלי למנוע מעצמי שום דבר, אני עדיין יוצא לפאבים, אוכל לעיתים במסעדות, הולך להופעות, משקיע בנעלי ספורט איכותיות וקניתי מנוי למשחקי מכבי חיפה בכדורגל.
אני יודע שהעובדה שאין לי בת זוג, גורמת לטור ההוצאות להיות יותר נמוך מטור ההכנסות, אבל שזה לא יפחיד אותך, אני יותר מאשמח להוציא עלייך כסף, גם אם זה אומר שאקנה פחות דיסקים.
להורדת טבלה לניהול תקציב לחצו כאן
// מורן כהן