להתאפר בכבדות, ללבוש שמלה סקסית להגיד לעצמי שזה רגע מאוד חשוב בחיים וחשוב להראות בהתאם.
זהו רגע קטן של אושר, עבורו חציתי את כל מומביי על גבי ריקשות. היום אני הולכת לקבל את הפסלון הראשון שלי עבור הסרט הקצר הראשון שלי (שהשתתף בתחרות סרטים לסרטי נשים בפסטיבל בינלאומי במומביי) וזה אפילו אינטרנשיונאל. הידד! אבל בעיר כמו מומביי לא תמצאי את האנשים שתרצי יהיו איתך ברגע המרגש הזה. (הנהג ריקשה לא נחשב.).אין לך אפילו מספיק בלאנס בחשבון פלאפון כדי להתקשר לשחקן הראשי שלך קייס נאשף הנדיר, ולספר לו שהסרט זכה. חוץ ממני והנהג ריקשה,שלא הבין מה אני רוצה ממנו, לא היה מי שאוכל להראות לו את הפסלון… כשעשיתי את הדרך חזרה למלון בעיר כשבידי הפסלון דמיינתי לעצמי שאני בכלל במונית שירות, קו 5 בתל אביב. אולי בדרך לחברים, אולי בדרך לשותפה שמחכה לי בדירה,אולי בדרך לאקס, אולי בדרך לברודקאסט (מקום עבודתי הקודם)אולי בדרך להורים שיתגאו בי קצת?
מומביי יפה בלילות. הים לא סוער בה, הוא פשוט מאוד עייף, והבניינים הגבוהים קובעים את הטון. האנשים המוגנים שחיים באותם בניינים גבוהים מביטים על האומללים מלמעלה וגם עלי. אני זרה ולזרים תמיד קר. לא משנה במה הם זכיתי כרגע, הם עדיין יעשו את דרכם על גבי הריקשה שתיקח אותם לחדר המעופש והיקר מדי. האם תל אביב נוהגת ככה לזרים? נזכרתי פתאום בתל אביב. האם היא נותנת לזרים להרגיש בדידות וקור גם ברגעים מאושרים שכאלה
את הפסלון עטפתי בנייר פצפצים ומגבת ועוד חולצה כדי שיהיה שמור היטב, כאחזור לישראל בעוד פחות משנה ואוכל להראות לתל אביב את הפסלון.
"תל אביב תראי מה קבילתי ממומביי!"
"מה את רוצה ממני?", קרוב לוודאי שתל אביב תשאל אותי. "אני נתתי לך להקרין את הסרט שלך אצלי בסנימטק זה לא מספיק מכובד?! מה את מתרגשת מפסלון שנתנה לך מומביי?!"
ואני קצת אגמגמם ואבקש מתל- אביב שתפרגן לי. "את חיה בדירה כמעט על הים ומשלמת שכר דירה זול ולקח לך יומיים למצוא סאבלט כשביקשו ממך לעבור לתקופה להודו. זה חתיכת פרגון!" היא תענה לי בכעס. ותל אביב כמו תל אביב תטיח לי את האמת בפנים. "טל אני רק רוצה להבין, איפה בכית התרגשות?כשנתתי לך להקרין את הסרט בסינמטק או כשמומבי הביאה לך את הפסלון?"
התשובה ברורה. נראה לי שאני מתגעגעת הביתה.
// טל גטרייטמן