שונא דייטים. יותר נכון, שונא את תקופת הדייט. ויותר את מה שבא אחריו. לפני, זה כיף. זה חיזור, ואני יכול לחזר שנים בלי להזמין אותה לצאת. ככה אני. עד שאני באמת רוצה אותה ומבין שאם לא אזמין אותה היא כבר תזדקן. ואז יש דייט, נהיה לי רע, אני מרגיש סגור, אני מתחיל לספור לעצמי את כל הדברים שאני עומד להפסיד אם זאת הבחורה המיועדת. לומר לכל שאר הבנות הפוטנציאליות שלום. לא עוד. זאת היא! לא אכיר עוד גוף אחר, ריח אחר, חזה אחר, צחוק אחר, שיחות אינטימיות אחרות. קשה לי! אני רוצה לדעת הכל מהכל לפני שאצליח לבחור את ההיא שתמלא לי את החיים. שאומר איתה אני רוצה לישון ולה אני רוצה לחכות בסוף יום. לא קל. אז אנחנו בדרך כלל נפרדים אחרי שבוע. אם אפשר לקרוא לזה נפרדים. אבל די. אני כבר גדול, הגיע הזמן לאישה. והגיע הזמן שאהיה גבר עם אישה.
הזמנתי אותה. "בא לך לצאת?" כתבתי. "כן". ענתה. תשובה פשוטה ישירה, יאללה סבבה. יוצאים. נסעתי מהעבודה לדירה, התקלחתי, התבשמתי, אפילו מרחתי קרם גוף. שיהיה.
"מוכנה?" שלחתי. "מוכנה". ענתה. תשובות זריזות, כושר התארגנות מהיר יש לה. סלמטק. יוצא לדרך, מנקה את האוטו מכל שאריות הטיק טק והסיגריות, אבל עדיין משאיר אותו מלולכך, בחור עסוק אני רוצה לשדר, ולא אחד שהתארגן כל היום לקראת הדייט בלנקות את האוטו. עבד. לפני שהיא התיישבה היא טפחה על הכיסא והוציאה ממנו אבק. באתי לצאת לקראתה אבל היא עמדה על הכביש ובמזל לא דרסתי אותה. "היי", אמרתי לה. "היי", היא החזירה. אולי היא בכלל מוקלטת האישה הזאת? מה קורה לה?
שאלתי אותה לאן בא לה לצאת, היא לא ידעה, לא איכפת לה. אז רשמתי על דף שלוש אופציות וביקשתי ממנה לבחור מספר. יצא באולינג. באולינג! צעקתי כדי לעורר את האוירה קצת. היא חייכה חיוך עצוב.
הגענו, שיחקנו, הובסתי, צחקנו, התנשקנו. כן, היה כיף. מסתבר שהיא אלופה בבאולינג והיא לא ממש ריחמה עליי. אבל טוב לי להיות הלוזר במשחק והווינר בדייט. זה רק קירב אותה אליי והוריד ממנה את כל חבילות הביישנות. היא הייתה במגרש שלה, והרגישה שם הכי נוח. טוב אוקיי אני מודה, ידעתי שהיא שחקנית טובה בבאולינג ושיקרתי שיצא באולינג בהימור שעשינו. היינו אמורים ללכת לסרט להתענות כל השעתיים בלי יכולת דיבור ועסוקים בלהוציא פופקורן שניתקע בשיניים ושעות הייתי מתלבט מתי הזמן הנכון להחזיק לה את היד תוך כדי הסרט. עדיף באולינג.
צילום: (visualphotos.com)
הלכנו משם לפאב, השתכרנו, דיברנו, פרקנו. הרגשתי חופשי. כיף לי. טוב זה היה ברור לי מהתחלה שעד שהולכים הביתה יהיה לי כיף. הפחד יגיע מחר. שזה אמור להמשיך, שיבוא עוד דייט ועוד דייט וברגע אחד זה מפסיק להיות דייטים אלא יוצאים. חברים שיוצאים. והיא תבוא אלי לדירה כמה פעמים בשבוע, ואני אלך לאסוף אותה מההורים, ואכיר אותם, ואת המשפחה המורחבת, ואביא אותה אליי להורים, ולחברים, ובחורות מפעם יהפכו לרוחות רפאים. ואצא איתה לפאב, המון פעמים במקום לצאת לשם עם החברים, וכן אני אשלב בין שניהם אבל עדיין היא מרכז חיי, וטוב זה מה שרציתי כל הזמן, אבל רגע, זמן לעכל, זמן להבין? מתי? מתי אני ירגיש שזאת היא? והלחץ יגבר, ובמקום לזרום אשקע לי במחשבות, על למה כמה ואיך? ונהיה לי לחץ בחזה, בלב ובשכל.
יצאנו שוב, נהנתי שוב. זה מה שחשוב.
//שגיא אליהו