"ירח זורח מעל גן מאיר"
ואפילו לא לוקח רגע לעצור את הקצב הפנימי, לצאת מהלופ ולהביט אליו. כל הזמן רודף אחרי הדבר הבא : משכורת יותר גבוהה, דירה יותר גדולה, רכב יותר חדש, אימונים יותר אינטנסיביים. מתי מגיע הרגע שאומר : 'די, זה בדיוק מה שרציתי! אין צורך ביותר מזה'. אז אולי אנחנו חלק מתרבות הצריכה וה State Of Mind מזדהה ביתר קלות עם המונולוג הפותח ב Trainspotting. אבל מה עם מנוחה לנשמה? למה לא להתיר את החבלים הכורכים אותנו לחפצים ושאיפות שהחברה מזריקה לנו לווריד מגיל 3?
"צריך להרפות את האחיזה עוד היום המחר יהפוך לאתמול"
ואז המלודיה הופכת מעצובה לשמחה. חיוך בזווית הפה גורם לבועה להיות הרבה יותר נעימה. אז אתה מתמיד ופתאום דברים טובים קורים. קטנים, לא משהו שיכתבו עליו בעיתון, אבל המתח התמידי המלווה אותך מהרגע שפקחת את העיניים וכפות רגליך נגעו ברצפה הקרה, מאבד מעט מאחיזתו. הוא תמיד שם, שני סנטימטר מאחורי העיניים – אז אתה לופת אותו חזק ושואב ממנו את כוח להמשיך להיות אקטיבי, כי זה עושה לך טוב.
צילום – ערן בריינר
"ראש השנה בחוץ בפנים הכל שבור לי"
אם יש לך כוח רצון אתה מוחק סעיפים מהרשימה הדמיונית שכתבת. מממש סעיף אחרי סעיף ונהנה מהסיפוק שבכיבוש המטרות. זה יכול להיות משהו גדול של פעם בחיים. זה יכול להיות משהו קטן שפרט לעצמך – לא ישנה לאף אחד. יש ימים שאתה כמעט ולא מחליף איתם מילה. הם דינוזאורים, אתה אומר לעצמך. לוקח את האוזניות ושוקע לעולם סטריאופוני שכולו צבעים עזים עם מריחות מכחול מהירות ועדינות. יש לילות שהשיטוט האין סופי מביא אותך לזרים המספרים לך סיפור חד פעמי במקום חד פעמי. רק אחרי, אתה מבין שמה שחווית – זה התבלין שהופך את שכבת השגרה האפורה והמאובקת, לקצת יותר מרגשת.
"צריך לב מברזל, צריך עור של פיל"
בכדי לשרוד בג'ונגל הלח הזה, עם ה'יותר-מדי-בטון-והרבה-יותר-מדי-WiFi'. הם לא מוכנים לפנות לו את הנתיב השמאלי ומסתכלים עליו במבטים מלאי שנאה. אבל כשהוא עולה על מדים וקושר את הנעליים האדומות-משופשפות שלמדו את צורת כף רגלו מהרבה לילות לבנים ומעט כוסות עם גרגרי קפה – ליבם יוצא אליו לרגע קצר. תרבות האינסטנט הרגילה אותם לכוכבים בעונה, מים חמים בדקה ושליחת מסרים בשנייה. והוא? הוא עדיין באותו מקום, חולם על ימים אחרים – טובים יותר, עם פחות בד המכסה את הגוף ויותר כחול בעיניים.
צילום – ערן בריינר
"אלוהים שהכעס לא ישתלט על הלב השביר"
והצלקות ? לאלה שרואים אותן עוד אפשר להתרגל ולאלו שלא, גם מסע לקצה העולם לא ירפא. בסופו של דבר אתה זה שמנווט את הפנסים הגבוהים למסיבה הצבעונית או למערה האינטימית. כשאתה מרגיש כשאתה בבית הלא נכון ובחדר הלא נכון – זה הזמן לקום ולצאת. בהתחלה הקור המקפיא ירענן אותך ותחושה אוטופית תגרום לך לרחף גבוה. רגשות האשמה ינסו להחזיר אותך למוכר והאהוב ובדיוק כמו בכל צומת גורלית שנקראת בדרכך, תצטרך להחליט אם תלך בנתיב הרחב והמואר בחברת הרגש החם, או בשביל הפתלתל והמפחיד בחברת ההיגיון.
//ניר סעדו