שמתי מתחת לכרית שלי כל מה שרציתי שיכנס לי לחלום. אבל בבוקר, את הריח שלך על הכרית שלי לא מצאתי.
הייתי הולכת ברחוב אחרי שובל ריח הבושם שלך. מדמיינת שהרגע עברת שם.
לפעמים אני מריחה אותך על גבר זר שעבר מולי ברחוב. מסניפה את הרוח ששלחת אליי בדמות אחרת. מסתחררת במערבולת חושים.
לפעמים הייתי רוצה שזה יהיה אתה.
זיכרונות ישנים מצווים על הלב לדפוק חזק. נעצרתי קפואה. עצמתי עיניים. מאפשרת לחושים אחרים להשתלט עליי. הריסים מעפעפים במבוכה קלה. נשארתי פעורה.
דמיינתי אותך על המרפסת שלך. מסתכל על הירח ומזמן אותי אל החלומות שלך.
השביל שלך הגניב אותי אליך לדירה. שביל מרצפות שבורות הכניסו אותי מהכניסה האחורית. כי אמרת שהכניסה הקדמית תגיע מאוחר יותר. החבאת אותי כמו אוצר קטן. רצית שאהיה רק שלך.
העפת את הסכינים והמזלגות מהשולחן שהכנת לנו. השארת את הכפיות הקטנות שתאכל אותי לאט. שלא אגמר לעולם.
מנגנוני האיתות שלי ליטפו את הקול שלך. הקלטתי את הצחוק שלך, כדי שאוכל להריח את הנשימה שלך אוכלת אותי לארוחת ערב בפעם האחרונה. חטפתי את המצלמה שלי. צילמתי את הידיים שלך חותכות אותי עמוק. השארת אותי פעורה.
אבל התמונה נקרעה.
והקלטת כבר נאבדה ממזמן.
הלוואי ואהבה הייתה מידבקת. הלכתי לאיבוד בשביל שלך. לא השארת לי מספיק משובל הפרומונים שלך. אבל הספקת לחטוף לי את רירית האף. האף הכפתורי שכל כך אהבת וליטפת. היית מעביר עליו את האצבע שלך. משאיר טביעת אצבע שכולם ידעו שאני שלך.
אבל האף הכפתורי קצת חולה עכשיו. וטביעת האצבע שלך התפוגגה.
אם רק היית מבקש מהירח שנקלף מעצמינו את השכבות החסומות שעוצרות בעדנו, העולם היה נראה בריא יותר עם קצת פחות אפצ'ים מדבקים.
ואולי בקיץ היה קצת פחות חם ובחורף קצת פחות קר. ולא היינו זקוקים למילה "כפיות" שכבשה את העיר הגדולה. העיר שהכפישה את שמה והחלידה אותה. יחד עם שאר הסכינים והמזלגות.
ואת יודעת שמאה במבחן הזה את לא תקבלי. אולי תקבלי את המאסטר במזוכיזם. ואת העובדה שאתגרת את עצמך עוד קצת. ורוקנת את המחסנית עוד קצת. אבל זה רק בשביל לצבור עוד כדורים ולאסוף כמה שיותר רגשות לרשימה. כדי שבסופו של דבר תגידי לעצמך – היית. עשית. ושאת מוכנה.
ואני עדיין מחכה בסבלנות להוא שיכניס אותי אליו דרך הכניסה הקדמית. ההוא שישים אותי בתוך מסגרת התמונה מעל לשידה שליד המיטה שלו. ההוא עם השניים הענקיים שמסוגל לאכול אותי לקינוח גם כשאני קצת חריפה ומרירה כי ככה בא לי. ההוא שמסוגל לטרוף אותי גם ב5 בבוקר כשחוש הרעב עדיין קבור מתחת לפוך, ושרירי הפה עדיין חלשים.
ההוא שילך בשביל שלי, אחרי שפיזרתי זרעי פרומונים. וכל מה שנותר לו לעשות, זה להשקות אותם במים ולחכות בסבלנות לפריחה. ההוא שמספיק מאופק לא לנסות לקטוף את הפרחים טרם הגיע זמנם. או לנסות לתקן אותם. ולחבר אותם לגבעולים אחרים.
ההוא שלא ישאיר אותי פעורה.
וכשהשביל יהיה צבעוני ופורה במגוון רגשות ויהיה מוכן להכניס אותו דרך השער, אני אתן לו לחרוש את החציר בשדה. על שמיכה משובצת מלאה בקרעים וסלסלה מלאה בכל הטעמים.
והוא יגיד לי שאני היצור שלו.
ואני עדיין אוכלת בכפיות את הכל. מסרבת לפורר את המילה התמימה וללכלך את הקערה. מסרבת להתבגר. יום אחד הוא יבוא. והוא יחליף לי את הכפית במזלג. יציב לי עובדות ולא ישאל אותי. מישהו חזק באמת. מישהו שיכול מולי. הוויקינג שלי.
יום אחד אהיה מוכנה לעבור דרך השער של ה"עולם של הגדולים". בלי כפיות ושטויות ורק עם מזלגות וסכינים. ועם בריון אחד בכניסה. ששומר רק עליך. ורק לך הוא ייתן אישור מיוחד להכנס דרך הכניסה הקדמית. כדי להוכיח לך שלתמונה שלך אין מקום בתוך מסגרת של אף גבר אחר.
//סיון אלי