לא מזמן חזרתי מטיול של ארבעה שבועות בארה”ב. אך לפני שהגעתי לשם, עצרתי לשישה ימים בלונדון. כבר הייתי בלונדון בעבר, אבל בפעמים הקודמות ביקרתי במקומות המתוירים הרגילים, נו אתם יודעים: לראות את המגדל הזה עם השעון הגדול, לנסות להצחיק את השומרים המוזרים ולעלות על הגלגל ענק.
הפעם ראיתי את לונדון כמו שאף פעם לא ראיתי אותה. באחד הימים הגעתי לרחוב שנקרא בריק ליין (BRICK LANE למתעקשים), שגרם לי לעצור ולשאול את עצמי: איפה זה היה כל השנים, ולמה בזבזתי את כל החיים שלי?
בריק ליין נמצא באיסט לונדון, איזור שעד לפני מספר שנים היה נחשב לנחות, מוזנח, לא מטופח ולאחד הלא נקיים מרובעי העיר. מאז עבר הזמן, וסטודנטים רבים החלו לנהור לאיזור, החיו אותו והפכו אותו לאיזור עם אופי מיוחד, אופי ששמור רק לו. האיזור הפך למעין מקום מפגש שמרכז לתוכו את כל תרבות האינדי והאנדרגרואנד של לונדון. תקראו לזה גן עדן להיפסטרים, תקראו לזה איך שאתם רוצים, המקום הזה מרגש. רגע לפני שנכנסתי לאיזור עוד עברתי בשכונות מגורים שקטות לגמרי, שם ילדים משחקים בכדור בחצר והאמא משגיחה, תוך כדי קיפול הכביסה מהיום שעבר. ואז הגעתי. כאילו נבלעתי לעולם חדש, עולם של צבעים, של תלבושות, של פנים ותסרוקות שזכורות מהסרטים הישנים האלה של פעם שהכל היה נראה יפה ותמים או מהקליפים חסרי הבושה מה-90S’. קעקועים, פירסינג, שפמים וזקנים בכל הצורות ובכל הצבעים, כולם שם שונים וכולם כל כך דומים. השחור הוא לבן והלבן הוא שחור.
אני מסתכל בשעון, השעה היא 14:35, יום שני, יום רגיל ולא מיוחד, שום אירוע, שום חג, שום חופש, רק שגרת חיים רגילה. אבל בבריק ליין, כנראה, כל יום הוא סיבה למסיבה. בחורה אחת – לא גבוהה במיוחד, נעליים שחורות גבוהות, גרבי פסים אדום שחור שמגיעות עד מכנס המיני הקצרצר אותו היא לבשה, חולצת בטן לבנה ודהויה גזורה ושיער סגול עם גוונים שחורים ורודים, פאק, היא מגניבה אותי, אני חושב, תפסה אותי והושיטה לעברי כרזה, עם חיוך קטן. כרזות מן הסוג של: “בבקשה קח את הכרזה הזאת, זרוק אותה אתה לפח במקומי”, אבל הפעם הסקרנות גברה והיית חייב להסתכל, היא הודיעה על מסיבה שתתקיים באחד המבנים ברחוב בשש בערב, DJ אורח + שתי הופעות חיות. רק שגרת חיים רגילה, כל יום הוא סיבה למסיבה, אני חושב לעצמי.
בהמשך מצאתי את עצמי נכנס לתוך חניון מכוניות. חניון שהפכו אותו לחנות דיסקים ענקית. מאוחר יותר תפס את מבטי דיינר אמריקאי קלאסי, האלה עם השולחנות הלבנים והכיסאות האדומים, כמו בסרטים. נכנסתי אליו, התקדמתי קצת לתוכו ופתאום אני בתוך באולינג. הבאולינג היה מדהים, וינטייג’ בטירוף עם בר ענק, פקמן וכל הדברים האלה שגורמים לך לצרוח: וואו!
"בלונדון יש יותר סרטים,
בלונדון יש מוסיקה טובה,
בלונדון טלוויזיה מצוינת,
בלונדון אנשים יותר אדיבים,
כך שהיאוש נעשה יותר נוח"
כך נכתב בשיר של חווה אלברשטיין, אני לא מסכים עם זה. אין כמו בארץ, באמת שאין כמו בארץ, על זה אני ארחיב כבר בפעם אחרת. אבל, יש רחוב קטן וקסום, עם איזה הילה מסתורית מעליו, רחוב שבו כל יום הוא סיבה למסיבה, רחוב בלי צרות, רחוב בלי דאגות ובלי חששות, רחוב שבו היאוש נעשה יותר נוח – ברייק ליין. אחח לונדון, אם רק לא היית כל כך יקרה, אולי יכולתי לחשוב לעבור לשם לגיחה קצרה. אבל כוס קפה ב25 שקל? די נו.
//עידן לסר