תאריך: 10 במאי, 2013
שעה: 09:42
———————–
אני ער למרות שאף אחת לא שאלה, מתפוצץ לי המוח והרגע רכבתי על האופניים מרוטשילד הביתה, סוג של Walk of Shame גברי למרות שאין לי באמת ממה להתבייש, להיפך, הפכתי מישהי לאנושית הלילה.
זאת הפעם הראשונה שבאתי לבד והתרגשתי יותר מתמיד. ידעתי שהפעם לא יהיה חושך ושאין חבר שיחזיק לי את היד, בערך כמו סקס באור. אני נכנס לחדר שיש בו לא יותר מ-14 אנשים ומרגיש בבלומפילד שמלא ב-14 אלף איש. מלא פרצופים ואני מסוחרר לגמרי. איל מופיע מולי ודוחף לי כוס קאווה, שלפחות תהיה לי סיבה להסתחרר. הנה יעל וטל, שהן כל כך יפות שזה ביזיון שאני לא כותב את זה על כל אחת בנפרד, כי אני אוהב כל אחת מהן קצת אחרת, מודה על ריכוך המכה שהן מספקות לי בתוך כל הזבנג הזה של האנשים.
כבר אין מי שיחזיק לי את היד
אני מתיישב וזה מביך, לי דווקא אין בעיה לשבת ולשתוק, אבל מביכה אותי המבוכה של אלה שסביבי, עד שאני מזהה את שרון והיא אותי וגם אומרת שאני חמוד. תמיד הסכמתי לקבל חמוד. לא הבנתי למה גברים מתעצבנים מזה. זה עדיין בגדר החיובי ונתנו לך חינם, למה לשאול שאלות בכלל? מור מוצלח ממני בהרבה, הוא כבר עבר, ראה, יושב באמא של הנונשלנטיות. גם נצר אמר לו את זה, למור, שאפילו אובמה יכול להיכנס לפה והוא יהיה רגוע. תכלס מאובמה לא הייתי מתרגש, מאישה יפה מדי דווקא כן, לפעמים אני לא נושם ליד כאלה, לא כי אני רוצה או נותן כבוד, זה פשוט הגוף שלי עושה לבד. אני גם לא מפחד מרכבות הרים. זה הגוף מתחיל לעשות קולות, השתנקות.
אני מזהה את חן, הדבר הכי בולט בחדר. ואם כבר בפחדים עסקינן, אנשים גבוהים מלחיצים אותי, אבל לא חן. הוא עומד עם עומר והם נראים כאילו הם BFF כבר לא מעט שנים, "סתם החזקתי לה את המעלית" הוא אומר, היא צוחקת. ברגע מרגיש כאילו גם אני מכיר אותם מלא זמן, איזה קסם יש לאנשים כאלה אה? רשמתי לעצמי – תמיד תפתח בקבוקי יין, האנשים כבר יבואו אליך. נכנסים פנימה.
תפתח בקבוקי יין, האנשים כבר יבואו אליך
בזמן ההרצאה, אני מסתכל בעיקר על הקהל. תקראו את עצמכם, תסכלו על עצמכם, סיים-סיים. כמעט בכל אחד שם אני רואה את עצמי, בכלל, אוהב את עצמי. ואם הם זה אני, אז אני אוהב גם משהו בהם. כל הדבר הזה הוא כביכול עליהם אבל עליי. ואז באה נעמה, יצור כזה יפה שמייצג לי את כל הטוב שבעולם. אני מקבל הודעה ומבין שהבחורה הכי יפה שאני מכיר רוצה להיפגש איתי, היום. הבטחתי גם לחברים שאבוא אחרי המפגש. ויש מי שנפגש אחרי המפגש? אני לא בברנז'ה, אני לא בקליקות, אני באני, עם החיוך, לכל אחד ואחת אישית, רוצים תיקחו. שי אומרת לי לבוא אז אני בא.
אז אני בא ומצטער על זה באותו הרגע, לא מרגיש במקום, אפילו שהן כל כך נהדרות כולן. מזל שיש סתיו, זו גם העונה שאני הכי אוהב. נרגע, אני רגוע. אני אומר שפאק איט ולמה לא. לאט, בקצב שלי, עם הבירה, בלי החלטות פזיזות. עוד אנשים באים וזה כבר יותר נוח. יניב נוח וקליל ומגניב. ושרה אוכלת דברים ירוקים. ורינה מעיפה יין לכל עבר. וכבר צ'ייסרים מגיעים ואני מספר לג'סיקה שהיא חצי דרום אמריקאית חמת מזג שמפחידה לי את הצורה וחצי הדבר הכי חמוד שראיתי מעודי שגם יודע לדבר! כמה וכמה שפות! זה לקח זמן אבל הבחורה הכי יפה שאני מכיר מגיעה ואנחנו מתיישבים על הבר והיא פתאום שותה, ממש שותה. אף פעם לא ראיתי אותה שותה ככה. גם אני כבר בבירה הרביעית או משהו ופתאום כל הברמנים מתעסקים רק בנו ונותנים לנו צ'ייסר אחרי צ'ייסר.
שותים ושותים כאילו אין בזה אורז (צילום: Lindsey Turner)
היא מעירה אותי בפניקה ב-8:30 בבוקר שחייבים לקום לקחת מונית לאוטו שלה ולאופניים שלי, היא נפגשת עם חברות בספא. היא רצתה לקום ב-7:30 אבל לא התעוררה, לראשונה בחייה. "תשמע עשיתי בשעות האחרונות כל כך הרבה דברים שלא עשיתי בחיים. אתה קולט גל? אני אנושית!"
———————–
שנה אחרי, חלק מהאנשים האלה הפכו לחברים הכי טובים שלי ושינו לי את החיים. הבחורה הכי יפה שאני מכיר הפכה לחברה שלי, והיא עדיין הבחורה הכי יפה שאני מכיר. שואלים אותי הרבה למה אני כותב ב"מה וזה" ולא פותח בלוג משל עצמי. וואלה, אם הטקסט הזה לא גרם לכם להבין, כנראה שגם לא תבינו.
לכל חבריי ממה וזה בכלל ולדור עמרם בפרט, תודה שאתם.
// גל ארנרייך