לאהוב את מי שאתה, כשאתה כותב. לאהוב לכתוב. לאהוב לקרוא את מה שכתבת. לאהוב לקרוא באופן כללי, לקרוא הרבה. לחשוב הרבה. לחשוב על מה שקראת. לכתוב על מה שקראת, לקרוא את מה שחשבת. לחשוב על מה שכתבת. לאהוב. לאהוב את עצמך, כי אתה כותב. לאהוב את עצמך כי אתה אוהב את מה שאתה קורא אחרי שאתה חושב. לאהוב להשתגע ומפעם לפעם להתבלבל מרוב שהמילים הן מזור לכל כאבייך ודף הנייר הוא כמו ממחטה שאפשר…לא, לא משנה. לאהוב את מה שיש. כן. לאהוב לכתוב, לאהוב לתת לאנשים אחרים לקרוא את מה שיש לך לומר. להנות מלשמוע את מה שיש למישהו אחר לומר על מה שהוא חשב שהוא קרא אחרי שהוא סיים לקרוא את מה שכתבת. בפעם השניה היה לו יותר קל. לאהוב את הקלות שמלווה לפעם השניה, ותודה על פעמיים- זה לא מובן מאליו. לאהוב את מי שאתה אחרי שנתת למישהו אחר לקרוא פעמיים. לאהוב אנשים אחרים. לאהוב את העיגולים השחורים מתחת לעיניים למרות שישנת המון זמן, למרות שאתה עוד ישן, איך הגענו לנקודת השפל המחורבנת הזו שנגמר כל הקפה בבית??
סליחה. נסחפתי. בעוצמה מפתיעה האמת, התהליך הזה תמיד מעניין ואף פעם לא צפוי. אי אפשר- לא, אי אפשר לדעת לאן המילים האלה הולכות לזרוק אותך. אני כמובן מדברת על עצמי אבל בשביל זה אנחנו כאן, ולכן- גם כשתרצה ללכת לכיוון מאוד מסויים, השורה שתרכיב את עצמה במוח שלך עוד לפני שהיא תפגוש באותיות המקלדת, בדף הנייר, לשורה הזאת יש חיים משל עצמה וכל נסיון שלך לחבל בדרכה יגמר בתחושה של עצבות. עוגמת נפש, לא פחות מייאוש ותסכול ושאלות כמו "למה, למה אני מתעקש ליצור? למה אני חייב שמישהו אחר יקרא אותי? למה?".
אבל לא תמיד זה כך.
אז תהיה רגוע.
תהיה נאמן לעצמך ולדרך המטורפת שלך. כן, אמרתי מטורפת. אל תעשה פרצוף של "לא מבין", אמרתי מטורפת ואני עומדת מאחורי זה. למעשה, אני שוכבת, אבל ככה אני כותבת. כשאני שוכבת. למעשה, אני עוצמת עיניים, ובדיוק מדמיינת איך כל החלומות שלי מתממשים, אני בדיוק צוללת פנימה, אני אוהבת לומר "הלכה למעשה" אבל לא, זה לא קשור כאן, אנחנו מדברים על… אנחנו מדברים על-
אהבה. נכון או לא? אנחנו מדברים על להיות אמנים, מאחורי מסכים, מאחורי מילים. אנחנו מדברים על חשיפה. אנחנו מדברים על יצירה, על התנסות, על חוויה, על בריאה, על קיום, על לקום בבוקר ולהגיד תודה, על התבוננות, על לפגוש אנשים חדשים, על יופי, על אנשים יפים, אנחנו מדברים על אנשים יפים, אנשים יפים. אנחנו מדברים על אומץ. אנחנו מדברים על אמת, על סמים, אנחנו מדברים על להרוויח כסף ממה שאנחנו אוהבים. אנחנו מדברים על להיות ילדים מבוגרים נטולי עכבות, מפורקים מהשראה שאין לה גבולות והיא כל כך מציפה שאין לנו ברירה אלא-
אלא להמציא את העתיד שלנו.
ואנחנו אוהבים את זה כל כך. לכתוב את זה. לתת למישהו אחר לקרוא את זה. להסחף עם זה כמו… אוקיינוס אינסוף, כמו שבין שלל הזיות החבאתי צדף ישן שימלא אותי נוסטלגיה ויזכיר לי נשכחות בהווה, כמה אני אוהבת לאכול חול ים בגיל ארבע וקצת עכשיו.
תלך למים, עזוב את השטויות האלה.
תצלול, תמציא חלום ילדות, תכתוב על זה, תמצא דג משאלות, תבקש מהדג שיקרא את זה, תבקש ממנו משאלה.
ולך תגשים את עצמך.
//נגה רימון