אני אשקר אם אגיד שהופתעתי למשמע קולות האזעקה הראשונה. כל אותו היום הסתובבתי עצבנית וחיכיתי לשמוע את הצופר הצורמני. "לא אני לא במחזור!!!" עניתי לשותפה בפעם המיליון וידעתי שהיא בסך הכל מנסה להגיד לי "תנשמי".
השותפה סידרה תיק קטן לצבא ואני ליטפתי את מסי "ממש לא מתאים לי שהיא הולכת ומשאירה אותי בבית ריק באמצע ת"א", אמרתי למסי שהסתכל עליי כאילו הוא מבין בדיוק על מה אני מדברת. שמעתי אותה מצחקקת ברקע, אותי זה בכלל לא הצחיק.
איתי, השכן מלמעלה, עקף אותי במדרגות, באמת מתאים לו לרוץ ככה כמו ילדה קטנה ויותר מזה מתאים לו לעקוף ולרמוס. נהדר, חשבתי לעצמי, אין תענוג יותר גדול מלהיות תקועה עם הדביל הזה באותו המקלט. אני ואיתי לא מסתדרים בלשון המעטה. זה התחיל עוד ביום הראשון שבו עברתי לבניין, הוא דפק באסרטיביות על הדלת וכשפתחתי הוא ביקש לדעת אם האופניים למטה הן שלי ולמה קשרתי אותן במקום "הקבוע" שלו. בלי שלום, בלי נעים מאוד, ברוכה הבאה משהו… אני זוכרת שחייכתי אליו כי בדרך כלל זה עוזר, אבל זה לא עזר. הוא רצה שאזיז את האפניים "מהמקום הקבוע שלו". מיותר לציין "שהמקום הקבוע שלו" היה בשטח ציבורי, סתם עמוד בכניסה לבניין, אז הבטחתי לו שאמצא מקום אחר בפעם הבאה אבל הוא אמר לי "לא עכשיו!" עכשיו?!? שאלתי אותו "עכשיו אני לא יכולה…בדיוק פורקת ארגזים", משכתי בכתפיים, חייכתי את החיוך הצבוע שלי וטרקתי לו את הדלת בפרצוף.
ולמרות שבאותה השנייה הייתי מאוד מרוצה מעצמי בשנייה אחרי הרגשתי חרא כי ידעתי שלא הצלחתי להשתלט על האגו שלי ויותר מזה ידעתי שזו לא הדרך הנכונה להתחיל שכנות. בפעם השניה שהוא דפק על הדלת הוא כמעט תלש אותה מהמקום, אז שמתי כפכפים לקחתי מפתחות, פתחתי את הדלת וירדתי למטה להזיז את האופניים. כל הדרך למטה הוא שתק ואני שתקתי, ניסיתי לרכך את האווירה אז שאלתי באיזו דירה הוא גר ובלב פיללתי שהוא לא ממש שכן כלומר שכן אבל רחוק ממני בכמה קומות (כאילו זה משנה משהו) "אני גר בקומה מעליך", ואז הוא נתן בי מבט נוקב "ממש מעליך", הרגשתי כאילו הוא מחכה לתגובה אבל לא היה לי מה להגיד "את מהגונחות?" היה נדמה לי שהוא שאל בקול חרישי "מה?????" שאגתי לעברו, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מחייך וזה היה מבחיל. "אני לא בטוחה ששמעתי מה שאלת, מה אמרת עכשיו?" הוא שתק ומאז אני שותקת כשאני רואה אותו, אני משחקת את עצמי לא רואה אותו כשאני לא באמת חייבת להגיד לו "שלום" וכשממש אין ברירה אני פוטרת את עצמי עם איזה הנהון ראש. עכשיו ממש אין ברירה ואני חייבת להיות איתו במקלט.
מסי לא רוצה להיכנס למקלט ויכולתי להבין אותו . במקלט היה ריח חריף של קיי 300 דחוס עם אבק, ג'וקים מתים מפוזרים על הרצפה וזה היה בדיוק השלב בו גילתי שאני יחפה, אבל היה כבר מאוחר מדי.
נאוה, השכנה המבוגרת שאני והשותפה קוראים לה "המורה ללשון" לא כי היא מורה ללשון אלא כי "פוצה" זה שם קוד מסגיר מדי , דפקה בי מבט והצמידה את הנכדות שלה חזק אליה. "הן מפחדות!" היא אמרה ועיקמה את האף לכיוון מסי. בראש שלי התנגן החיקוי של ביבי "הם מ-פ-ח-ד-י-ם" אבל ויתרתי כי לא באמת היה לי שם קהל בשביל זה. "פעם הבאה אני אשים לו מחסום", אמרתי והיא בתגובה הצמידה את הילדות החמודות אליה עוד יותר ואמרה בקול נוקשה "אולי פעם הבאה תבואי בלעדיו?" אה באמת? גברת נאוה שקרכלשוסקי אולי תעמדי בשטח פתוח בזמן צבע אדום? לאאאא כי לי זה נשמע רעיון נהדר! שתקתי, הפכתי את זה לשאלה רטורית והתעלמתי.
Funny Dogs
איתי העביר עלי מבט אומדן, המבט הזה שאי אפשר להתבלבל בו כי הוא בוחן אותך מלמעלה למטה, הוא היה כל כך מרוכז שהוא אפילו לא קלט את המבט נאצה שלי. הוא התקרב אלי ללטף את מסי והרגשתי שהוא ממש פלש למרחב האישי שלי. הריח של האפטר-שיפ שלו ,שבטח על כל גבר אחר היה מריח כגברי, עורר בי בחילה "תיזהר! הוא נושך", אמרתי לו ונאבקתי לא לחייך כי מי שמכיר את מסי יודע שהוא כלב סופר חנון שננשך ע"י גורי חתולים ובורח . מצד אחד זה עבד כי איתי זינק לאחור, מצד שני הבנות הקטנות התחילו לבכות בהיסטריה, ניסתי להרגיע "לא, לא ..הוא לא באמת נושך! הוא כלב טוב… זה היה בצחוק". אבל זה לא עזר. מיס פולניה/ מורה ללשון עשתה את הפרצוף החמוץ-המרוצה שלה, לפחות שתודה לי על כך שהענקתי לה חומר טוב להתמרמר עליו . "טוב מה אתם אומרים עברו כבר 10 דקות?"
//ענת קוסובסקי