למרות שיש לי בבית מייבש כביסה אני מעדיף לתלות את הבגדים על החבל. לתת לשמש ולרוח לייבש את שאריות אדי המים שכלואים בין סיבי הבד.
זה היה אחר הצהריים רגיל לחלוטין, התעוררתי משנת הצהריים שלי, שתיתי קפה ואז מכונת הכביסה ציפצפה לי שסיימה את מלאכתה. בעוד אני תולה את הבגדים הלחים ומתענג על ריח המרכך החדש שקניתי, ראיתי גם אותה עומדת בחלון, מורידה את הכבסים שכבר יבשו. לא רציתי להתבונן יותר מפעימת לב כי הרי איני נחמד ואין ברצוני לומר לה שלום או אפילו להנהן.
המקום בו אני תולה את הכביסה למעשה פונה אל הרחבה הפנימית של הבניין וצופה אל לפחות שש דירות אחרות. ברוב הימים החלונות סגורים והתריסים מוגפים, המזגן עובד במלוא המרץ וכולם מנסים לשמור את הקור בפנים.
אני מרגיש שמישהו צופה בי ללא הפסקה, נועץ עיניים שחורכות לי את העור, נכנס מתחת לשכבות השומן היישר לתוך הוורידים וזורם איתם ישירות לתוך הלב. זה בדיוק הרגע בו אני מרים את עיני לעבר מקור הרשף.
לצערי עינינו נפגשו, אני כהרגלי בבושתי הורדתי את העיניים חזרה לחבל התלייה אך ההרגשה בלב לא פסקה, אז הבטתי שוב לכיוונה.
היא צרפתייה, היא לא צעירה, נראית כבת 40, היא גם לא רזה. טוב נראה לי שאחרי שלושה ילדים קשה לחזור למשקל גיל העשרים. שיערה ועיניה שחורים כאילו חפפה בנפט ונכנס לה מעט ממנו לאישונים. צבע עור פניה נוטה לחום. היא מחייכת אלי ומגלה לי שורה מושלמת של שיניים לבנות, על רקע כל הצבעים הכהים החיוך גורם לה להיות צעירה בכ-15 שנים לפחות. אני משתף איתה חצי חיוך וחוזר לעינייני הכביסה.
"קוראים לי קַארֵסָה", היא אומרת במבטא צרפתי כבד, "אתה גר לבד שם למעלה?"
"כן, אני והכלב שלי", אני עונה ולא בטוח אם זאת התשובה שהייתי צריך לתת לה. ברוב הפעמים כשאני משחזר בראשי שיחות, אז מופיעות באיחור לא אופנתי התשובות הכי טובות והכי נכונות לסיטואציה.
"אתה רוצה אולי לבוא לקפה?…אמממ, איך קוראים לך?"
"מורן", אני עונה "ולא, תודה, באמת".
"תבוא, תבוא, אל תתבייש".
"טוב, אולי מאוחר יותר, אני צריך לעשות לכלב סיבוב".
"מניפיק", היא אומרת, "אני מחכה לך".
אין מצב שאני הולך אליה לקפה, פשוט אין מצב. הרי אני סתם אשב שם כמו מטומטם ונעביר שיחה לא מעניינת ולא חשובה על דברים, שאני לא רוצה לשמוע ולהביע דיעה עליהם או חמור מכך היא תשאל אותי על תכנית ריאליטי זו או אחרת ואני בכלל לא רואה ריאליטי, לא, אפילו לא לשנייה.
ואז תהיה אותה שתיקה מביכה, שתיקה שהיא יותר ממבורכת עם אנשים שאתה מכיר כי זה אומר שנוח לכם ביחד, גם לשתוק, אבל עם אישה זרה שתיקה משמעה אסון שמתקרב בפוטנציאל ההרס שלו לרעידת האדמה בקוֹבֶּה.
ליאור שטיינר, "ללא כותרת", דיו על ניירות, 2014
יצאתי עם ארול לסיבוב, מבט חטוף בדרך החוצה גילה לי שהיא סגרה את עצמה בתוך ביתה. יש סיכוי שאני אצליח להתחמק מזה. אחרי 45 דקות של שוטטות ברחובות העיר, החום והלחות הבלתי נסבלים משגרים אותי חזרה למזגן. הולך ברחבה בחולמנות אפופה באגלי זיעה.
"מורן", קפצתי, הבטתי למעלה והנה קארסה עומדת שם בחלון. מה?! היא חיכתה לי המשוגעת הזאת?! מה היא רוצה ממני?! "בוא בֵּבֵּה, אני מחכה לך פה, דירה חמש".
"שתי דקות", אני דוחה עוד קצת את הקץ, "אני רק מעלה את הכלב".
מחזיר את ארול ומדדה לעבר דירתה, גורר רגליים כמו חסר בית הנועל נעליים שגדולות עליו בארבע מידות לפחות, דוחף לפניו עגלת סופר מלאה בכל חפצי חייו.
מכה חלושות על הדלת, דירה חמש, משפחת גרנובל מקדמת אותי בברכת Beinvenus, אולי היא לא תשמע, אך לא חולפת שנייה והיא פותחת את הדלת. "הלוֹר, בוא בוא כנס פנימה, אל תתבייש".
המשך יבוא….
//מורן כהן