אני מבולבלת ומנותקת, מעצמי ומהעולם. הייתי חודש וחצי בתוך הזיה בדמות מחנה קיץ ואני מרגישה שברוב הזמן לא חוויתי שם את הדבר עצמו. ואיבדתי את עצמי, עכשיו אני יודעת איך זה מרגיש לחלוטין להיאבד לי. לבכות בלי יכולת להפסיק במשך שעות ולא לדעת למה. להתפרץ בזעם על מישהו שאני אוהבת בלי שום סיבה הגיונית, או יותר גרוע- על ילדים שהם בסך הכל ילדים. להסתובב עם הפנים ברצפה ולא להצליח להתרומם, לברוח בבכי מהמקום שבו אני הכי צריכה להיות.
החוסר שקט הכה מוכר מכה בי ואני לא מוצאת מילים להסביר אותו. בקרוב אתחיל דף חדש. מחפשת דירה, מתחילה שנה בלימודים ועבודה חדשה ממש בקרוב. ולא בא לי, רק בא לי למצוא את המקום המוכר והרגוע שאני אוכל לשים בו את הראש ולנשום. ואני לא מוצאת אותו, השקט שלי אבוד אי שם ביקום.
ואני לא יכולה שלא לחשוב כל הזמן שהשקט שלי אמור לבוא בצורת אהבה. מכירים את התחושה הזו, שאם רק הייתה לנו אהבה בחיים הכל היה נראה אחרת? מין פנטזיה שגם אם הכל חרא וחסר היגיון בחוץ, אם תהיה לי פינה חמה ובטוחה בלב של מישהו.. אני אוכל להיות שקטה.
ברור לי שזו לא המציאות, שגם זוגיות היא קשה ומורכבת. בכל זאת אני מוצאת את עצמי לא מפסיקה לחשוב על זה, לדמיין מי הוא יהיה ואיך יראו החיים שלנו ביחד. איך זה יגרום לי להרגיש וכמה אהבה יש בתוכי שמוכנה להתפרץ כשיגיע הבן אדם שיהיה ראוי לה. ואני יודעת שאני צריכה קודם כל לאהוב את עצמי, להצליח להנות מהלבד וללמוד להכיר אותי. אבל אז אני הולכת ברחוב ותוהה מתי הוא יצוץ. באוטובוס, ברכבת, בעבודה, בלימודים, בשיטוט במדיה החברתית ואיפה לא. מין תקווה ילדותית שהגורל פשוט יפגיש אותי במקריות בלתי מקרית עם החצי השני המיועד שמסתובב אי שם. ואני יודעת שאני חוזרת על עצמי, וכבר כתבתי שורות מעין אלה אינספור פעמים. ואתם שקוראים אותי עכשיו מגחכים לעצמכם בשקט על הנאיבית שכותבת את עצמה לדעת במקום לעשות משהו עם החיים שלה. וכל השכנועים העצמיים לא עושים שום עבודה כי כזו אני. עדיין מאמינה שיום אחד הוא יופיע בלי אזהרה. ומחכה.
מחפשת ולא מוצאת, לא מוצאת שקט, לא מוצאת מילים. לא יודעת יותר על מה אני מנסה לכתוב כי בראש יש לי בליל של מילים שמתערבבות כי מאוחר ואני לבד כאן והמקום הזה לא עושה לי טוב כשאני לבד כאן ומאוחר ואני לבד. יש לי סחרחורת ואני רוצה להבין מה עובר עלי ברגעים האלה של הלבד ולא ברור לי מה. כי לרגעים הכל טוב ושום דבר לא כואב ואני בדיוק מתחילה למצוא את מי שאני ולהשלים איתה אבל ברגע אחר הסכינים שבתוך הבטן שלי עפות לכל כיוון וכל נגיעה שורטת מבפנים והכאב הוא בלתי נסבל. אז עדיף לא לחשוב, אז עדיף לחזור להתמכרויות הקטנות שלי ולשכוח שמבלבל ומנותק וכואב לי בכל הגוף.
ויש לי רק התחלות ואין המשכים ואין סיומים ויש המון שאלות ואפילו לא קצת תשובות. התחלות של משפטים חסרי הצהרה או כוונה או מטרה, רק משפטים שאני לא יודעת איך הם יגמרו ולאן הם יובילו. ולמה שמישהו ירצה לקרוא את מה שעובר לי בראש. אני מדמיינת איך אני שורפת את המילים ומחביאה את העפר עמוק באדמה או נותנת לו לעוף ברוח וההרגשה הזו מתפוגגת יחד איתן.
אבל במקום אני כותבת כאן והמילים שלי יהיו מונצחות באתר אינטרנט שלא יעלם. וכמוהן אני יודעת שתחושת השפל שאצלי עכשיו גם היא לא תיעלם לעולם, רק תישכח לרגעים.