התשוקה לכרטיס

יש לה כרטיס, היא כבר קנתה אותו, וזה כבר שייך לה, היא מאושרת.
היא חושבת שהיא עלולה לטוס מכאן, בתוך דמעה שקופה היא רוצה לעלות על המטוס, הדמעה השקופה שמאיר אריאל תמיד מתחיל את השיר איתה, היא רוצה לטוס, כל-כך.

איך שפקחה את עינייה החליטה סופית שהיא הולכת לסנדלר ולא דוחה את זה יותר, תלך לבנק לסגור את החוב, תחייך לכל העוברים השבים ברחוב, לעובר ושב של הבנק היא לא מחייכת הפעם.
הבוקר החליטה שהיא עושה קעקוע ענק על כל הגב, כי כבר יש לה כרטיס והיא מאושרת.

היא קנתה את הכרטיס בכסף של המלצרות, ורבע מהכסף אח שלה הביא לה כהלוואה, הוא עזר לה, היא כמעט שילמה את הכרטיס בסנטים.
עם הקעקוע בגב היא מטיילת בכל השדרה, מספרת לכולם שמחר היא כבר לא פה, שהיא עלולה לטוס, הקעקוע בגב עדיין חדש, עדיין כואב, אישה הניחנת ביופי וכיעור גם יחד.
האישה שקעקעה על הגב ניחנת בשמרנות וליברליות בו זמנית, היא נקרעת בין השגרה והגבולות, בין חושך לאור, בין מרדנות לפאסיביות.
צעירה ועדינה, בלי משקפיים הפעם, באמת הבטיחו לה הכל והיא סירבה בנתיים, כי אין לה סיכויים, פשוט אין לה סיכויים והנפש הצועניה, הססגונית, הצבעונית, הצעקנית שלה גוערת, שתלך לנדוד, שתטייל, שתראה, שתתמודד והנפש שלה לוחשת לעצמה בספרדית ופורטגזית ואפילו רוסית את מה שהיא רוצה לשמוע ללא הפסק.

היא אומרת שהיא בטוחה בעצמה, היא משוכנעת. אף אחד לא יערער אותה, לא תאוות-בצע זה בטוח. לא עוד דמויות ראוותניות, לא עוד אנשים שמורידים מסכה בסוף היום, שאף אחד לא יינסה לעצור אותה. למה לא לעזוב? היא חושבת למה לא פשוט ללכת מפה? נמאס לי מהשקרים. נמאס לי מההווה. המציאות טובה ומרה בעת ובעונה אחת.
היא יודעת לאן הכרטיס הזה ייקח אותה, לבחון את גבולותייה של עצמה, לבחון את הבדידות האנושית, גבולות הבדידות האנושית, הכרטיס ייקח אותה הרחק מכאן.
למה לא פשוט ללכת? ילדה קטנה שאין לה סיכויים, יום אחד היא תהיה שייכת, היא יודעת לאן הכרטיס לוקח אותה, והיא תמצא מקום אוהב בלב, יום אחד היא תהיה.

המזוודה כבר ארוזה, טרמינל לומיננט באוזניים, ולפעמים טרייסי צ'פמן האהובה, זאת שסיפרה לה שהיא פשוט יכולה לברוח מכאן כשהיא רוצה,גם מאיר תמיד שר על עולם טוב יותר.
וכבר יש לה כרטיס, היא קיבלה אותו בדואר, והו אלוהים, היא באמת חושבת לטוס, היא נשמעת רצינית הפעם, והיא אפילו מנסה לשכנע את כולם להצטרף, כי היא לא רוצה להיות לבד.
היא חולמת על מקום טוב יותר, על מקום אוהב יותר, מקום שבו יאמצו ילדה קטנה ואמיצה כזאת, שיום אחד רוצה רק להיות שייכת.
היא יודעת לאן זה ייקח אותה, זה ייקח אותה לבחון את גבולות הטמטום האנושי, את גבולות האהבה והנתינה של העולם, את גבולות הבדידות האנושית.

מתוך העמוד הרשמי של טרייסי צ'פמן

התאווה אל המקום הזה, יכול להתבטא כתאווה לאדם, כתאווה לדבר, כתאווה ליצור, השתוקקות אמיתית זעירה ונחושה, הכרטיס יכול לקחת אותה לטייל במרחבים הפתוחים העצומים של עצמה,
של דלתות וחלונות שנפתחות ונסגרות, של ליטוף ארוך מתמשך, מבוכה, כי היא שונאת מבוכה, שקיעה בשמים מדהימים, בעבוע מים חמים טהורים, חיבוק שנוסף לתוכו משהו שלא ניתן להסביר, מבט בעיניים שמבשר הבנה.
כל זאת ועוד בא ביחד עם הכרטיס, בא ביחד עם התשלום, כל השתוקקות הזאת, והיא מאושרת.

//אילנה מאטטוב