"מה החלום שלך?" שאלת אותי לפתע בעיניים בורקות. "החלום שלי..?" שאלתי בקול מהורהר, מנסה למשוך מעט זמן, לאפשר למחשבות השיכורות שלי לנסות ולהסתדר בקו ישר. המבט שלך מבלבל אותי, אני חושבת לעצמי בלי קול, למרות שאני מרגישה כאילו שאתה בכל מקרה שומע את המחשבות שלי. אני לא מצליחה לקלוט אותך, וזה בניגוד גמור לזה שאני מרגישה שקופה לחלוטין לידך. החלונות הכהים שהתקנת לא באמת מאפשרים לי לדעת מה עובר לך בראש, מה גורם ללב שלך לזוז באי נוחות. אבל אתה כאן עכשיו, ואתה מסתכל לי עמוק בעיניים, וזה מרגיש כל-כך אמיתי שבא לי לבכות, שונה מכל הזיופים שמסביב. אני בוכה גם כשטוב לי אבל אני לא זוכרת אם סיפרתי לך את זה אז אני מחליטה לוותר על הדמעות הפעם, מקווה שיהיו לי עוד הרבה הזדמנויות אחרות.
אתה מכיר אותי מספיק טוב בשביל לזהות שאני מובכת. וקר לי. תמיד קר לי, זה כבר נחשב למצב נורמלי שהידיים שלי נעשות כחולות. אתה ממשיך לעקוב אחריי במבטך, גם אחרי שאני נכנעת לך בקרב המבטים ומסיטה את שלי כלפי מטה. "ניצחת" אני מסננת בלחש, ואתה בכלל פספסת את זה שהתנהל פה קרב. אתה מחייך ומסתכל עליי בשקט, ואני מצידי עונה לך בשתיקה משלי. זה צורם באוזניים אבל מצד שני נעים כל-כך ובכלל אמרת לי פעם שאתה אוהב לשתוק ביחד. אז אנחנו שותקים.
9ROOMS
בנתיים אתה שותק כבר הרבה זמן ואני מוצאת את עצמי ממשיכה לצפות למילים שאני יודעת שלא אשמע, ממשיכה לחכות לרגעים שלא יגיעו. מישהו אמר לי פעם שאני מכורה לתחושה הרעה הזו. אני זוכרת שלרגע ניסיתי להתגונן ולהסביר שאנחנו פשוט טובים בלשתוק ביחד, אבל תוך כדי הבנתי שאני לא מצליחה לשכנע גם את עצמי, גם לא בפעם השלישית או הרביעית. אני שונאת סיכונים, תמיד בוחרת באופציה שניתן לחזות את תוצאותיה מראש, תמיד הולכת על בטוח. ומה יותר בטוח מאשר מה שלא אפשרי? אז בנתיים אני ממשיכה לשתוק יחד איתך.
יום אחד, אני אוזרת אומץ ומפרה את השתיקה. אני מספרת לך שהחלום שלי הוא להפוך את העולם למקום טוב יותר, מסבירה לך בעיניים נוצצות שאני רוצה להיות שונה מאלו שסובבים אותי, מאלו שהולכים בתלם. אני רוצה שאנשים יזכרו אותי אני אומרת, רוצה להיות משמעותית עבור אחרים. אתה עדיין מסתכל לי עמוק בעיניים, העיניים שלך מלאות הערכה והן עדיין בורקות אבל כבר פחות משהיו קודם. אתה חושב לעצמך שזה נורא אמיתי אבל אולי זה קצת גדול עלייך ומה פתאום אני מדברת כל-כך הרבה ובכלל אתה אוהב לשתוק ביחד אז למה בעצם אנחנו צריכים לדבר. אתה מחייך וממשיך לשתוק עד שאני כבר לא יכולה לסבול את כל השקט הזה שמסביב ומחליטה שאולי כדאי לי לחלום את החלומות שלי במקום אחר, לא אצלך במיטה. אז אני הולכת, ואתה עדיין שותק.
אני חושבת עלייך לפעמים, אתה חושב עליי גם? הזכרונות צפים, דולפים ומטפטפים מהקופסה שכל-כך התאמצתי לנעול אותם בה, ממלאים את מקומם הישן-הקבוע, ופתאום הלב מאותת לי שקצת כואב לו. אני מתלבטת אם לעצור את זה כאן, לאטום את כל החורים עם שלוש שכבות של מסקנטייפ ולהמשיך מהר הלאה בחיים, כמו שאני בדרך כלל עושה. אבל הפעם אני בוחרת שלא. אומנם הלב מאותת שכואב לו קצת, אבל אני מחליטה שזה נחמד להרגיש שוב. להרגיש משהו.
אז אני שותקת לכמה רגעים ומרשה לעצמי לחשוב עלייך, אבל מהר מאוד אני מרגישה שאני שוב לא יכולה לסבול את כל השקט הזה שמסביב.
// מאיה עקרון