באחת מהפעמים שחזרתי הביתה מהצבא, ישבתי עם אבא שלי ושיתפתי אותו קצת בחוויות ובמחשבות שלי כשאני בבסיס. בין היתר, סיפרתי לו על זה שאנשים משגעים אותי, בכל מיני גוונים; בזה שהם לא יודעים להתנהל, בזה שהם לא מבינים מה אני מסבירה להם (כמדריכה), בזה שהם לא מתפקדים כמו שצריך. אבא שלי אמר שהוא שמח בשבילי שאני עוברת עכשיו את השיעור הזה, של להבין שלא כולם כמוני, לא לכולם הדברים מובנים במהירות שלי הם מובנים, לא כולם יסודיים כמוני ולא כולם עושים את הטעויות שאני עושה, לצורך העניין. כל אחד בא עם מערכת אחרת ואני צריכה ללמוד להבין ולקבל את זה.
צילום: ליאור אטיאס
חשבתי שהחוויה הזו סידרה את הקטע הזה אצלי בראש. לצערי, בכל יום שעובר, אני מבינה שהמצב לא כזה, אלא רחוק מזה, ואני משוחררת כבר 4 שנים (הו, הזקנה).
העניין הוא שהמשפט הזה – "לא כולם כמוך" הוא עדין מדי. כנראה שהסתמכתי עליו ובגלל זה עדיין קשה לי. כי זה לא רק שלא כולם כמוני, אלא כולם שונים ממני, ואחד מהשני. כל אחד הוא עולם שלם, מערכת שלמה של ערכים, עקרונות (וגם טראומות, חוויות ועוד) ובעיקר אמות מידה שונות. מה שבסדר עבור אחד יכול להיות חמור בצורה קריטית עבור אחר.
זה הופך את הסיפור להרבה יותר מורכב. לראשונה אני מבינה שבתוך העולם הזה, בו כל אחד מאיתנו הוא מכונית במשחק של מכוניות מתנגשות, על כל אחד מאיתנו לעשות מאמץ אדיר כדי להתאים אחד לשני, לפעול בהרמוניה או לכל הפחות בהסכמה.
צילום: ליאור אטיאס
זה מתיש. ובעיקר מרגיז. זה מעסיק אותי המון. אני יכולה לחשוב על זה במשך שבועות שלמים – לנסות להבין מאיפה בן אדם פועל, מה גורם לפעולות שלו להיות רציונליות עבורו, בעוד בעיניי הפעולות שלו והרציונל הם שני קווים מקבילים שלא ייפגשו לעולם.
מדובר בקונספט מטריד בעיניי. בכל פעם מחדש אני ניצבת מול התנהגויות, דעות, אמירות של אנשים, שמותירים אותי חסרת מילים. כל פעם מחדש, כאילו מסרבת להכיר בזה. חשבתי שמדובר באמות מידה אוניברסאליות, שהדברים ברורים ושכל מי שסוטה מרמה מסוימת – ברור שהוא לא בסדר. חשבתי שיש סטנדרט. כנראה שבפועל מדובר בגבולות מטושטשים ובלא מעט אזורים אפורים.
בעצם, התפיסה הזו של "להיות בן אדם" היא תפיסה סובייקטיבית לחלוטין. אני לא מדברת על הרמה השטחית של המושג – כמו להיות נחמד, אלא על רמות עמוקות יותר של מוסר, כבוד, אנושיות. איך יכול להיות שאנשים שגדלים באותו מקום (כלומר אותה מדינה, אותה עיר) יכולים להכיל מערכת כה שונה של הדברים הכל כך בסיסיים הללו? איך יכול להיות שהם מגדירים (!) את זה בצורה אחרת או תופסים רמות שונות של הערכים האלו כחמורים יותר או פחות?
אני די מסרבת להכיר בזה. יש בזה משהו שהורס לי את התמימות, את המחשבה (שאני נאחזת בה חזק חזק) שכולם טובים ושכל הטוב בם, שיש כאן הרמוניה שאנחנו רק צריכים להבחין בה, לתת לה תשומת לב, לאמץ אותה.
צילום: ליאור אטיאס
מנגד, המציאות מתדפקת על החלון שלי בקצב יומיומי ומנסה לסטור לי עם האמירה שזה לא כאן בכלל, שאני מדמיינת, אין כאן שום הרמוניה ושאני צריכה להילחם כדי לקבל טעימה ממנה. אני צריכה לחפש בנרות, עם הרבה תושייה. זה מסובך לי.
בחייכם, תהיו בני אדם.
//ירדן ששון