אושו אמר שלזמנים של צער עמוק יש פוטנציאל להשתנות עצומה, אך כדי שהשתנות תוכל להתרחש עלינו ללכת עמוק עד שורשי כאבנו ולחוות אותו כמו שהוא, ללא כל אשמה או רחמים עצמיים.
מטרת הכאב אינה לעשות אותנו עצובים. הוא כתב, זאת הנקודה שאנשים ממשיכים לפספס… מטרת הכאב היא לעשות אותנו ערניים יותר – מכיוון שאנשים נהיים ערניים רק כאשר החץ חודר עמוק לתוך לבותיהם ופוצע אותם. בכל דרך אחרת הם אינם נהיים ערניים. כאשר החיים קלים, נוחים, נעימים, למי איכפת? מי טורח להיות ערני?
בשבועות האחרונים אני שוקעת למדיטציות עמוקות בתקווה להתעורר מוארת, אבל נופלת לזמנים של צער עמוק שאין ממנו יקיצה. ובתוך כל התפאורה ההזויה הזו והאוטוסטרדה המוזרה הזו, אני מזהה את קריאת התעוררות ומכניסה את עצמי להילוך גבוה, מתעקשת לחיות. כל עוד אפשר. כי אין עוד יום מלבד כל יום לעשות את זה.
מהיום, בכל יום אני אעשה משהו טוב אחד לפחות. אני אחייך אל מי שמסתכל לי בעיניים, אני אפנה מקום לצידי מבלי להתכווץ, אני אניח מטבע ומילה טובה, אני אהיה אדיבה ושלווה וסבלנית. כל יום אני אעביר הלאה לפחות משהו טוב אחד, מבלי לשמור אותו חזק לעצמי. אני אשחרר ואחלוק ואשתף מבלי לספור את הרווח האישי, אני אחזק משאלות לב של אחרים מבלי לקנא שלא תמיד הם מחזקים את שלי. אני אתעניין ואפרגן ואושיט שתי ידיים, לפחות.
כל יום – מעשה טוב אחד – וזה יקרין מעצמו על עצמי, ויירשם לי שם איפשהו בחשבון מצטבר על שם קארמה ואולי יחליף גם את הפאנצ'רים שלי. ובמקום לענות כל יום באנחת ייאוש, אני אחשוף חיוך של שיניים ואגיד תודה לאל שככה ולא אחרת. תודה לאל שככה, אחרת.
כל יום אני אנשום עמוק יותר ואעשה משהו אחד לפחות שעוד לא עשיתי, אחשוב מחשבה אחת לפחות שעוד לא חשבתי ואקשיב לשיר אחד לפחות שאני לא מכירה. כל יום אני אבחר לצאת מגדרי מבלי לשים את עצמי תחת שום הגדרה.
אני אשפוט פחות ואשחק יותר, אני אתנשף פחות ואתאמן יותר, אני אשמין פחות ואתמלא יותר ואהיה בדיוק ככה ולא אחרת, ואחרת מתוקף הככה, ולגמרי שונה ולגמרי דומה, ואם עדיין לא מוארת אז לפחות ערנית וקשובה.
אני אמלא את המאגרים ברעיונות ואת השורות במילים ואת המילים בטעם ואת הטעם בטוב ואת הטוב במאוד ואת המאוד בהכי ואת ההכי בהכי – וקצת יותר. כי אין עוד יום מלבד כל יום לעשות את זה.
כל יום אני אפתיע את עצמי במקומות בהם החיים כבר לא מפתיעים אותי, ואפתח לרווחה את החלון ואת הדלת ואת הלב. אני אלבש את ההשראות שלי ואתקשט בתובנות שלי ואהיה בשבילי ובשביל אחרים הכי הכי שאני יכולה, כל יום ודווקא היום כי אני יכולה.
אני ארחיק טיפ-טיפה יותר מהמקום שבו אני נמצאת ואתקרב טיפ-טיפה יותר אל המקום שבו אני נמצאת ואמצא את האיזון לשמוח על המקום שהוא ככה-ככה, אבל תודה לאל שבו אני נמצאת.
מספרים על אננדה, אחד מהחניכים המסורים של גוטהאם בודהא שהיה יד ימינו מעל עשרים שנה, והתקשה להתמודד עם מותו של המאסטר. החניכים האחרים אמרו לאננדה שהוא צריך לשמוח כי בודהא מת כשהוא מואר ושמח בחלקו, אבל אננדה אמר שהוא לא בוכה על בודהא אלא על עצמו; על זה שהיה לצידו כל השנים ועדיין לא הגיע להארה. באותו הלילה אננדה שקע במדיטציה עמוקה ובצער כבד. עד הבוקר, כך מספרים, אז הוא הואר.
//טל עזר