מלאך המוות דפק אצלי אתמול בדלת. הוא קרא לעצמו מכשפת המתים.
אמרתי לו שמכשפה זה לכוסיות ומכשף זה לגברים. פתחתי את הדלת. והוא נכנס אליי בשם אחר.
חשבתי שמצאתי את הוייקינג שלי. הוייקינג שהילדה הקטנה שבי תמיד רצתה מאז ומעולם. הוייקינג שרכוב על גבי מסכת האפלה. שריון ענק בזרועו הגדולה, מכסה את גופי הקטן.
אני כיוונתי אותו אל דלתי. אני.
הגאווה הקדימה אותי והייתה טובה אליי מידי.
אני מאמינה שהאלים נותנים לנו את כלי המשחק, ואנחנו אמורים להשתמש בהם.
אבל הוא כבר השתמש יותר מידי.
והוא שחק את הסוס.
ניהלנו שיחה בריאה עוד אחרי ה"היי" הראשון. הוא שאל לגבי הפנתאון הפגאני שלי. הוייקינג.
בהתחלה לא ידעתי מה הוא רוצה. וויקיפדיה לא הייתה באזור. אבל רוח ההתחכמות שבתת המודע שלי תמיד פורצת החוצה ומפתיעה אפילו דלתות נעולות מאחורי סורג ובריח.
"אני אקלקטית. כמו כל דבר בחיים שאני נוגעת בו."
אקלקטית אך מתפזרת. מתחילה ולא מסיימת. הולכת לאיבוד ממשבצת למשבצת. כמו ילדה קטנה בחנות ממתקים, המרוצפת בשחור ולבן. "אני רוצה את זה. אבל רק בצבע הזה. לא את כולם".
ובחרתי גם בליקריץ השחור.
ישבתי על הרצפה המטונפת ונגסתי מן הליקריץ השחור. אכלתי ממנו יותר מידי. או שהוא אותי. קיבלתי בחילה וברחתי 300 צעדים אחורה.
הוא יודע שכולן רוצות לטעום אותו, לכן "לא"- לא נמצא אצלו בלקסיקון של המאחורה של הראש.
הוא התנצל והתחנן. בושות. אבל הראש שלי היה כבר טבוע בתוך האסלה ולא היה מי שיחזיק לי את רעמת השיער הכבדה. הוא אמר שהגיע זמני לקבל את שם המשפחה שלו.
וה-300 נהפכו ל-600.
יצאתי להלחם קצת עם האוויר. לשרוף קצת אנרגיות ולהשאיר לו את הפירורים. לשחרר תאים מתים ומחשבות לכודות.
בדרכי הביתה, לא הצלתי לחשוב על כלום. הגעתי אל הלוח העגול שנמצא במרכז העיר. פניתי שמאלה אל הסמטה החשוכה. כתובות גרפיטי וריח של שתן מילאו את החלל. כאילו שאם אין ריח של שתן באוויר, היצירות אינן מתקיימות בכלל.
למה האלים לא יכלו להעניק לי משחק ארוז, אבל ביותר נוצץ?
כמיטב המסורת, עליתי את שתי המדרגות בדילוג אחד ולחצתי על כפתורי הקודן שבפתח הכניסה ל"בניין הגרפיטי" האפור. כנראה שמישהו למעלה הרים את כלי ה"פרש" מהמשבצת הלבנה והזיז אותה באלכסון שמאלה. כי להפתעתי, שם הראש שלי נעצר. לא במקרה.
מסתבר שה"פרש" נע בדרכים מיוחדות המשלבות אלכסונים. ומי כמוני הולכת בדרכים מפותלות על גבי חד הקרן שעל גבי. וגם במיטתי בלילה אין מקום לעוד יצור אחר. משחקת באיקס- עיגול. רק בלי העיגול. "כלים" אחרים אינם יכולים לחסום את תנועתי.
הבטתי למעלה כרצונם והלב שלי נשמט אל הרצפה. האישונים התרחבו עוד קצת. הושטתי יד רועדת אל התיבה. ורד וורוד ומכתב עם שמי חיכו לי בתיבת הדואר העליונה ביותר. איך מגודל שכמוהו חשב שגמדה כמוני תגיע לשם? אבל הוא ידע שמישהו יעשה מהלך ויזיז אותי.
נכנסתי הביתה. סגרתי במהירות את הדלת והתחבאתי מתחת למיטה. את הוורד והמכתב השארתי על הדלפק במטבח, לא מעיזה להכניס את הקללה לחדר. הוצאתי את ההגנות דרך העורק הראשי ונעלמתי לחודש. הבחילה נעלמה כבר יום אחרי. והכתם השחור נעלם מהלבן שלי כלא היה.
מלאך המוות דפק אצלי אתמול בדלת. הוא קרא לעצמו מכשפת המתים. אמרתי לו שמכשפה זה לכוסיות ומכשף זה לגברים. סגרתי את הדלת. סגרתי את הלב.
סליחה. איך קוראים לך שוב?
//סיון אלי