בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי חוזרת ליומן הישן. זה שלא כתבתי בו כבר למעלה מחצי שנה. זה שהוחלף בשדרוג שעונה לשם "מה וזה".
החזרה ליומן שלי, היא תגובה מחושבת מאוד למחסום הכתיבה. מאז שהתחילה הלחימה כתבתי שני דברים. בפוסט אחד דיברתי על הלחץ מהמלחמה והפחד שזה מעורר אצלי ובפוסט השני דיברתי על זה שאין לי זכות להרגיש ככה. נוגעת לא נוגעת בדבר האמיתי שהלחימה מעוררת אצלי. נוגעת לא נוגעת. ואחרי עשרים יום הבנתי למה. זה הכל מתוך פחד. שלא יבינו אותי לא נכון. הבלוג הזה הוא לא מרחב מוגן.
אני צריכה מקום שאני יכולה לכתוב בו בלי לחשוב פעמיים. בלי לנסות לחשוב על כל האופציות השונות לפירוש של הטקסט. אני צריכה מקום שאני מרגישה שאני יכולה פשוט לשחרר. להגיד גם את הדברים הכי מפגרים בעולם. או להגזים ולהוציא את כל המחשבות הכי משוגעות שלי ושאוכל גם להתחרט עליהם. כאן אני לא יכולה להתחרט. אנשים כותבים משהו ובין רגע מישהו מצלם את המסך, שם תמונה, כותב איפה הוא גר או עובד ומשתף בכל הפייסבוק. עוד לפני שהוא בכלל הבין למה האדם התכוון או באיזה הקשר הוא כתב. זהו, הוא "בוגד".
אני לא רוצה להיכנס לעמדה הפוליטית שלי. אז בקצרה – אני אוהבת את המדינה שלי. גאה בחיילים שלנו ובאותו הזמן מכירה הרבה ערבים טובים שהם גם חברים טובים ורוצים לחיות כאן יחד.
ואפילו על המשפט הזה שאני כותבת, אני מפחדת. זה משוגע לגמרי.
כי בימים כמו אלו, ששופטים אותך על כל מילה שנייה שאתה כותב, או מפרשים את מה שאתה אומר לא בצורה שהתכוונת – זה מפחיד. מפחיד לדעת שאין כאן חופש ביטוי, אין מקום לדעות שונות, אין זכות לכבוד. שוויון וסובלנות הן סתם מילים שזורקים לאוויר ואין להן משמעות. כי עכשיו הדבר החשוב ביותר זה לאתר בוגדים.
בימים אלה, להיות שמאלני זה ממש לא קול. עזבו מגניב, זה מסוכן כי אנשים לא כל כך מבינים מה זה שמאלני או ימני. כמו שיש רמות שונות של קרבה לדת, ככה יש רמות שונות של קרבה לקיצון פוליטי, או לכל הגדרה אחרת.
אני לא מסוגלת יותר לקרוא את הדברים בפייסבוק. כל כך הרבה אלימות. אנשים לא חושבים פעמיים ומאחלים למוות של מיליוני אנשים. שוכחים שיש גם ערבים טובים. לא כולם חמאס."לכל הערבים מגיע למות". כי הם ערבים. זה נשמע לי מוכר מאיפה שהוא. דומה למשהו שלמדתי בשיעורי היסטוריה פעם. זה כאילו לא למדנו כלום.
לשמוח ממוות, לא משנה של מי או של מה, זה חולה בעיני.
כל אחד, בדברים שהוא משתף, במילים שהוא כותב, מוסיף עוד קיסם למדורת הזעם, הרוע, הכאב והמוות. כל קיסם כזה מדליק יותר ויותר את הטירוף. לא ייקח עוד זמן רב עד שבאמת מישהו יממש את האמירות הקשות של "להרוג את כל השמאלנים". ואז כולם יגידו מה היה אפשר לעשות, או איך זה בעצם עזר לעצור אסון כבד יותר. הכל כבד. כל מוות מיותר כזה הוא כבד.סטיקר של שמאלנים וימנים מסרבים להיות אויבים-דרוש בדחיפות. פשוט מזעזע מה שהולך כאן. לאנשים נדפק המוח סופית.
(גם ערבים ויהודים מסרבים להיות אויבים. גם חתולים וארנבים. גם לסביות והומואים. גם ציירים ופסלים. כותבת כי תמיד יש מישהו שאומר לי- מההה אבל שכחת את המסכנים בסוריה והדפוקים בדרפור וחולי האיידס באפריקה והמסכנות בהרצליה שלא עשו להן לייק על הסלפי).
לא צריך אויבים בכלל.
תילחמו בטרור.
לא אחד בשני בבקשה.
//טל עוז