רק אני והיא

בדידות. מה יש ברגש הזה שנדבק אליי כמו שפעת מסתורית של הלב? חופרת מנהרות במוחי שלא מובילות לשום מקום טוב, ויוצרת מן תחושה של געגוע למשהו שלא קיים.

לא משנה עד כמה אני מרוצה מעצמי או טוב לי – היא שם, פשוט באג כזה שמצליח לחדור לי לסיסטם.

כתבתי על זה לא פעם, והנה אני כותבת על זה שוב, כי שוב היא כאן, מעבירה בי רעד קר בסוף יולי.

רוצה להתעטף בשמיכה שתגן עליי מפניה, אבל הוא משך אותה מעליי בפתאומיות אז גם את הנחמה הקטנה הזאת כבר אין לי. אין גם צלילי גיטרה ברקע כשאני מכינה ארוחת ערב. וכמעט כל המקומות בתל אביב כואבים.

זה שוב רק אני והיא – כמו שתי מכרות וותיקות. אני לא סובלת אותה, אבל למדנו להסתדר. היא כמו איזו דודה פולניה זקנה, מרירה, ומעצבנת שאף אחד לא רוצה להזמין ובכל זאת היא תמיד שם. היא תמיד מכה בך בלשונה הרעה, פוגעת במקומות הרגישים והכואבים ואומרת לך בדיוק את אותם דברים שגורמים לך להרגיש רע ולרחם על עצמך. אבל אין ברירה – משפחה וגנטיקה לא בוחרים והבדידות היא כנראה חלק מהד.נ.א. שלי. הבנתי שאני בנויה עם רגישות לבדידות. בדומה לאנשים עם רגישות ללקטוז למשל – פשוט קשה לי יותר לעכל אותה.

ולנפשות הרגישות האלה יש גם  "תחליפי חלב" כמו שופינג, סדרות מטופשות, שוקולד,  או שקיעה עד מעל הראש בעבודה – הכל כדי שלא יהיה פנאי לחשוב על הבדידות ולחוש במלוא עוצמתה. לשמחתי גיליתי שהנחמות הקטנות האלה, או אפילו קלישאות אם תרצו, באמת עושות את שלהן  ומטשטשות קצת את קולות האזעקה מחרישת האזניים שיש בפנים. עכשיו זו רק צפירה בלב. כמו ביום הזיכרון – רק שתי דקות – אבל הן מספיקות כדי לצמרר ולהרעיד את כל הגוף מבפנים.

והקיץ הזה מריח כמו אבק שריפות, ויש תחושה כל כך קשה וכבדה באוויר שאי אפשר לנשום כמו שצריך.

אני מחכה לרוח הסתיו הקרירה, בתקווה שהיא תביא עמה שקט ובשורות טובות, אוויר נקי מכאב ומלחמות, שמחות קטנות ורגילות, וחגים, וחתונות של אנשים שאני אוהבת,  והתחלות חדשות ומתוקות בטעם תפוח בדבש. והבדידות? היא בטח עוד תהיה שם. וזה יכאב, אבל פחות.