קראו לי יפת נפש, מפונקת, לא מבינה עניין. אלו הם בהחלט ההגדרות הנכונות כשמדברים עליי בהקשר של ישראליות. לא נולדתי פה, לא גדלתי פה ולא חוויתי מלחמות במשך ילדותי. לא לימדו אותי מגיל צעיר מה זה צבא, לא החדירו בי מוטיבציה להשתתף בו, אבא שלי לא היה בקרבות או במילואים, מעולם לא הייתי צריכה להתחבא במקלט אטום מהפחד שמה ייפול על ביתי פצצה כימית ואף פעם לא חבשתי על ראשי מכסת אב"כ. אני לא יודעת איך מסכה אב"כ נראית.
נלחמים מהרגע הראשון
אבל לא באתי לדבר על עצמי, כי את זה אני עושה מספיק כשאין מלחמה. באתי לדבר על המדינה. המדינה הקטנה הזו, במרכז המזרח התיכון, בה חיים מיליוני בני אדם, ממוצאים שונים, צבעים שונים וגדלים שונים, יהודים אבודים שנדדו לכאן כדי למצוא קצת שקט אחרי הטרור שעברו באירופה ובמדינות ערב במשך מאות שנים. עם, שנדד רק כדי לחזור הביתה, לפיסה הקטנה והמסכנה הזו שאנו קוראים לה ישראל.
חברה שלי נטע לחמה למען המדינה
זו מדינה שנלחמת כל יום מאז הקמתה על קיומה בעולם. יש אחוז גדול בעולם של אנשים שלא רוצים שהיא תתקיים ושמבחינתם, מדינת ישראל לא צריכה להופיע בכלל על פני המפה הגלובלית. מדובר במדינה שלא הפסיקה להילחם על קיומה מהרגע הראשון שהוקמה, מעולם לא היה לה שקט. אולי רק כמה הפוגות בין לבין. מדינה שמקריבה את בניה הצעירים למען הישרדותה. זו מציאות שבאמת קשה מאוד לעכל, במיוחד כשאתה בא מבחוץ.
גם חברה שלי שיר נלחמה. אבל ממש.
אני בפעם השנייה חווה מבצע צבאי כזה או אחר. הקודם היה "עמוד ענן" ולא נכנסו לעזה כך שמלחמה ממש, לא הייתה. אבל הפעם הייתי פה להכול. לאזעקות בתל אביב ובכל רחבי הארץ, ליירוטים ושמיעת הפיצוצים החזקים בשמי העיר, לרסיסי הטילים שנופלים מאות מטרים מהבית שלי, לכניסה הצבאית לעזה, למותם של חברים של אנשים שאני מכירה, ילדים בני 19, 20 וגברים בני 36, שהקריבו את חייהם כדי שאנחנו נוכל לחיות פה, בפיסת המדינה הקטנה ומסכנה הזו.
אי אפשר להתחיל להבין מה זה אומר להיות ישראלי אם לא גדלת פה, אם לא חווית את הכאב והפחד על בשרך. אי אפשר להתחיל להבין מה זה לחיות במדינה שנמצאת תחת איום מתמיד מהרגע שהוקמה, אי אפשר להתחיל להבין את הרוגע של הישראלים שבזמן שאני רועדת חצי שעה אחרי כל אזעקה, הם ממשיכים בשלהם כאילו לא קרה כלום. אי אפשר להבין, אבל אפשר לכבד, ולהצדיע. אני מורידה את הכובע בפני כל אדם שגדל פה בתוך המלחמה המתמדת הזו שלצערי הרבה הפכה להיות בגדר השגרה שלהם.
נתיב העשרה, נתיב לשלום
אני תמיד הרגשתי ישראלית אבל במלחמה הזו הבנתי שאני לא. אני לא קולית כשיש אזעקה כי מבחינתי מדובר בסוף העולם. אם אי פעם תישמע אזעקה מסוג זה בלונדון, זה כנראה באמת יהיה סוף העולם כפי שהכרנו אותו, וזו לא מחשבה שבכלל קיימת בתודעה של האנגלי הממוצע. אני לומדת, אני חווה ואני לאט לאט, עם כל אזעקה, וכל דמעה שזולגת מעיניי בעקבות עוד חייל שנהרג הופכת לקצת יותר ישראלית. אני לא יודעת אם זה דבר טוב או לא, אבל כרגע אני פה ואני יכולה להגיד לכם רק שאפו, כל הכבוד ואני מקווה שיום אחד זה לא יהיה ככה, כי זה לא אמור להיות.
חיילי אוגוסט 2011 מהנח"ל היו אמורים להשתחרר, אבל ביקשו להילחם יחד עם חבריהם.
ולסיום, לכל מי שחי בדרום אני יכולה למסור את דאגתי, שתישארו בטוחים בזמן שתוקפים אתכם ללא הפסקה בתוך ביתכם. המדינה הזו קיימת גם בזכותכם, בזכות האומץ והנחישות שלכם להמשיך לחיות שם, ולא לברוח למקום קל יותר. לחיילים אמסור שתמשיכו להיות חזקים ולהגן עלינו ועל מדינתנו. יש לנו את הצבא הכי חזק בעולם, הכי מוסרי בעולם והכי טוב בעולם. ועם זה מנצחים את האויב.
//נטלי להב